De la légitimité du leader -Bo

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

De la légitimité du leader

« Cet homme aussi, Moshé, était très considéré dans le pays d’Egypte, aux yeux des serviteurs du Pharaon et aux yeux du peuple »

 (Chémote 11, 3)

Ce verset que commente l’auteur du Mechekh ‘Hokhma indique que Moshé était très respecté en Egypte. Il convient de comprendre pourquoi la Torah trouve-t-elle nécessaire de préciser que cette considération provenait des « serviteurs du Pharaons » et du « peuple ». Une autre précision paraît en outre superflue au début du verset : « Cet homme aussi [Moshé, était très considéré] ». Nous savons bien qui est Moshé, pourquoi indiquer qu’il est un « homme » ?

Le Rav de Dvinsk explique qu’il y a deux sortes de personnalités respectées par le peuple :

• Celles qui brillent par leur sagesse et leurs qualités morales.
• Celles qui brillent par leurs actions incroyables, voire surnaturelles.

Les « vrais » leaders sont d’abord reconnus par les sages, c’est-à-dire par l’élite intellectuelle du pays. Ces derniers apprécient les qualités de l’homme qu’ils estiment respectables, puis participent à sa reconnaissance par le reste du peuple.

D’autres leaders ne sont pas reconnus par l’élite intellectuelle, mais parviennent tout de même à s’imposer auprès de la masse grâce à leurs prodiges, à l’illusion de hauteur qu’ils dégagent.

Moshé fait indéniablement partie de la première catégorie. Il est appelé « l’homme de Dieu » (Deutéronome 33, 1), comme pour témoigner que son comportement, ses traits de caractères, se rapprochent du divin. Même les magiciens du Pharaon, ses fidèles serviteurs, furent contraints de reconnaître que son action n’était pas provoquée par des subterfuges, mais par une véritable science divine[1]. Aussi Moshé est-il nommé dans notre verset « l’homme » au sens noble du terme, quasi-divin : sa sagesse, sa modestie et son comportement sont incomparables. Les mots de l’auteur du Mechekh ‘Hokhma sont forts : « En dehors de lui, il n’est pas convenable d’être appelé ‘homme’, car tous sont comparables à des animaux par rapport à lui ».

Ainsi sa réputation s’est-elle répandue en premier lieu auprès des « serviteurs du Pharaon », les magiciens qui constituaient l’élite du pays. Puis ensuite seulement « aux yeux du peuple ». Cette manière d’acquérir le prestige du chef est la plus légitime, la plus incontestable. Aucun doute ne peut plus être porté sur le bienfondé de son rôle.

On conclura en remarquant la profonde actualité de ce commentaire, dans notre époque à laquelle la notoriété d’un Rav se mesure trop souvent au nombre de vues que font ses vidéos sur ‘youtube’, ou au nombre de salles qu’il remplit grâce à sa réputation de faiseur de miracles. N’oublions pas que la véritable sagesse ne peut être mesurée que par ceux qui la détiennent déjà, et que celui qui entend diffuser la Torah n’acquiert sa légitimité que par la validation de ses maîtres[2].

Yona GHERTMAN

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה שמות פרק יא פסוק ג

גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. הנה ידוע התהוות הכבוד בעם, ישנו משני פנים: - או מעוצם חכמה של הנכבד ומדותיו האלקיות והנהגתו הנפלאה, או מפעולות זרות בלתי מושגות, ופלאים יוצאים מגדר ההרגל הטבעי, עד שיחשבוהו לאלקי. והנה המכובד מהחכמה ויושר הנהגתו, הנה תחילת כבודו אצל החכמים האצילים בעם - הם היודעים להוקיר חכמתו, הם החודרים בעין חודרת את מדותיו, ומאשר יפליאוהו לשלם אמיתי, יתפרסם שמו גם אצל ההמון, וחרדת קודש ירעדו ממנו.

אולם האיש המכובד מצד פעולותיו הזרות והנפלאות, הוא יהולל תחילה מן ההמון, אשר בעינים בטוחות יחשבוהו לאלקי, ולאמור כי הוא בלתי טבעי, ויטפלו עליו שקרים ופליאות זרות בסיפורים מפליאים, עד כי יתפרסם שמו אצל ההמון, וגודל הפרסום יעש כנפיים גם בלבות הנבונים בעם, להטיל ספק בלבם לאמר, לא לחנם יתפרסם שמו אצל ההמון, עד כי גם הם יכבדוהו - והנסיון יוכיח על זה! והנה משה נקרא (דברים לג, א) "איש האלקים", כי הנהגתו הבלתי טבעית היתה אלקית באמת - עלה לשמים וירד, גוזר ומצוה על כל חוקות הטבע ומשטרי השמים, מפיח פיו ימלאו קצות הארץ שחין, בהרים ידו באו חיות מקצות ארץ - הנה ממפעלות כאלה ההמון במצרים נחרדו, נבעתו, חיל אחזתם. לא כן החרטומים ושרים - בדם וצפרדע הקשו לבם לאמר כי הוא מפעולות הכישוף, או דבר אחר הנעשה בפעולת הדמיון. עד כי אחרי כל התפלספותם, הודו כי "אצבע אלקים הוא". וכן אמרו (שם י, ז) "עד מתי יהיה זה לנו", ולא אמרו "האיש", פירוש, שאינו איש, כי יצא מגדר האנושי, והנהגתו הטבעית, חכמתו וענותנותו, וכל מידותיו חושש לטובת זולתו, רחמן בכל הגיוניו ופעולותיו, עד כי כל מבין שראהו והתבונן בו, אמר כי זה משה - האיש האמיתי, ומבלעדיו אין ראוי להיקרא איש, כי כולם כבהמות נמשלו נגדו. ומצד זה נתפרסם שמו אצל האצילים, כי הם הבינו חכמתו והפליאו הנהגתו. ומצד זה נתפרסם שמו מתחילה אצל האצילים בעם, החכמים הם "עבדי פרעה", ואחרי כן אצל העם. וזה ביאור הכתוב: גם האיש משה [מצד אנושיותו והנהגתו הטבעית] גדול מאוד (בארץ מצרים), בעיני עבדי פרעה ובעיני העם - שנתפרסם לעבדי פרעה קודם, ואח"כ להעם, והבן