Le symbole du serpent

  Cycle : la Paracha selon le SFORNO

La symbolique du serpent ou la naissance du fantasme.

Au début du troisième chapitre de la paracha Béréchit, le Sforno propose une interprétation symbolique de la place du serpent dans le récit de la création. Références bibliques à l’appui, il rappelle que l’ennemi perfide est qualifié de « serpent ». Or l’ennemi originel est l’homme lui-même, ou plutôt sa tendance autodestructive, l’incitant à s’écarter du chemin divin pour se laisser tenter par les plaisirs éphémères…

Telle est la nature du ‘yetser hara’, le ‘mauvais penchant’ de l’homme : son utilité dans ce monde est moindre, alors que le dommage qu’il provoque est grand. Si le Midrash présente le serpent chevauché par l’ange Samaël, c’est que son intention est d’enseigner la psychologie de la transgression :  le désir qui incite à la faute (serpent) se couple avec le fantasme qui invente une forme définitive à l’objet convoité (Samaël).

 Certes, un intellect développé et entretenu peut s’ériger en rempart contre le développement du fantasme et ses conséquences. Mais le remède peut tout autant s’avérer être la cause du problème, car le ‘yetser hara’ s’affirme en fonction de la grandeur de l’homme[1]…

Dans le texte, le fantasme prend naissance dans la fine nuance entre le permis et l’interdit : pourquoi tous les fruits sont-ils permis à la consommation à l’exception des fruits d’un seul arbre ? La raison incite à profiter de la grande majorité des produits autorisés et à s’abstenir de la minorité présentée comme dangereuse. Or l’imagination peut donner une forme si belle à l’interdit qu’il en devient plus désirable que tous les plaisirs objectivement connus. L’équation change alors : La grande majorité permise devient l’objectivement fade, alors que la minorité interdite devient évidemment excellente. Quant au risque de mort, il est alors relégué au domaine du subjectif.

Inversion du subjectif et de l’objectif, développement de l’imaginatif par /  et au détriment  du raisonnable, règne du fantasme marié au désir… Tel est le symbole universel et intemporel du « serpent ».

Yona GHERTMAN

*Rav 'Ovadiah Sforno, Italie 1480-1550

Texte original :

ספורנו בראשית פרק ג פסוק א

(א) והנחש. "הוא שטן הוא יצר הרע", רב ההזק עם מעוט היותו נראה. כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו, כמו שנקרא המלך "אריה", כאמרו "עלה אריה מסבכו" (ירמיהו ד, ז), ויקרא האויבים המזיקים "נחשים צפעונים", אשר אין להם לחש כאמרו "הנני משלח בכם נחשים צפעונים אשר אין להם לחש" וכו' (שם ח, יז). ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא "נחש", בהיותו דומה לנחש, אשר תועלתו במציאות מועט מאד, ונזקו רב עם מעוט הראותו. וכבר אמרו זכרונם לברכה שהיה סמאל רוכב עליו, והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים, המטים מדרך השלמות המכוון מאת האל יתברך. כי אמנם הכח המתאוה עם דמיוני התענוגים המובילים אליו הם מצוים לכחות הגשמיות הפועלות, ומחטיאים כונת ורצון האל יתברך, כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם, כאמרם זכרונם לברכה עינא ולבא סרסורי דחטאה (ירושלמי ברכות א, ח), אשר על זה הזהיר באמרו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט):

היה ערום מכל חית השדה. כי הכח הדמיוני המוביל תמונות התענוגים אל הכח המתאוה היה חזק בהם יותר ממה שהיה בשאר בעלי חיים, כאמרם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב, א):

ויאמר אל האשה. כי שכלה החלוש התעצל מהתבונן, ולא התקומם על הדמיון הכוזב, וצייר אז כחה המדמה כי אמנם אף כי אמר אלהים. שאף על פי שאמר אלהים "לא תאכלו" מעץ הדעת... "פן תמותון" (פסוק ג), מכל מקום לא יתאמת זה. ובכן אמר שכשהנחש, והוא הדמיון, התחיל לשום ספק בזה, הנה האשה בשכלה החלוש אמרה:

 (ב) מפרי עץ הגן נאכל. ואין לנו צורך להכנס בסכנת אכילת עץ שהאל יתברך אמר לנו שבאכלנו ממנו נמות. אמנם הדמיון התחזק ליחס קנאה ושקר ח"ו לאל יתברך, וצייר שאסר אותו הפרי כדי שלא ישיגו בו התועלת להיות כאלהים, ושלא יסבב מות כלל. ובכן אמר אל האשה "לא מות תמותון" (פסוק ד):