Paracha Terouma : l'héroïsme de Nikanor

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

Parashat Terouma – L’heroïsme de Nikanor

La parasha de cette semaine décrivant la construction du Mishkan – du sanctuaire- , le Mesheh-hohma finit son commentaire sur l’explication de quelques passages du Talmud relatifs à la construction du Temple.

Un des passages peut être les plus connus sur ce sujet est l’histoire de Nikanor. Répétée à souhait, elle fait sans aucun doute partie de notre patrimoine de « contes et légendes ».

Rappelons brièvement ce dont il s’agit. Le Talmud dans le traité Yoma raconte que lors des travaux d’embellissement entrepris par Hérode, toutes les portes du Beth-Hamikdash furent recouvertes d’or. Toutes ? Sauf une : la « porte de Nikanor », porte majestueuse qui séparait la ezrat-israel de la ezrat-nashim. Et le Talmud explique pourquoi cette dernière ne fut jamais changée : « la porte de Nikanor ne fut jamais changée en souvenir du miracle ». Le Talmud continue en nous relatant ce fameux miracle : Nikanor était un riche Juif d’Alexandrie qui avait décidé d’offrir deux majestueuses portes pour la reconstruction du Temple. Lorsque le navire qui transportait Nikanor et son précieux présent fut pris dans une tempête, les marins décidèrent de jeter une porte à la mer afin de délester le bateau en danger. Alors qu’ils s’apprêtaient à jeter la seconde, Nikanor s’agrippant à elle les menaça de se jeter à la mer avec, s’ils osaient y toucher… Les marins reculèrent devant sa menace et le bateau finit par arriver à bon port… Alors que Nikanor se lamentait sur la porte perdue dans les profondeurs de l’eau, un miracle se produisit et la porte disparue fut rejetée par la mer sur la rive de Akko…

Si l’histoire est connue, et plus que connue, la suite du passage du Talmud l’est moins. Le Talmud continue par une deuxième raison –plus laconique- expliquant pourquoi la porte de Nikanor ne fut jamais changée en or : « Rabbi Eliezer ben Yaakov dit : les portes étaient en cuivre et avaient déjà un reflet doré »

Le Mesheh-hohma s’arrête sur ce second avis : pourquoi le Talmud a t il donné une seconde explication ? L’histoire si merveilleuse qui a précédé n’a-t-elle pas convaincu Rabbi Eliezer Ben Yaakov ?

Et le Mesheh-hohma donne son explication qui a le mérite, à notre avis, de nous secouer dans nos acquis… L’héroïsme de Nikanor et son dévouement pour sauver les portes du Temple nous ébranlent et forcent notre admiration – être prêt à être jeté à la mer pour sauver la porte du Temple !

Mais, demande le Mesheh-hohma, avait-il le droit ?! Se mettre en danger, risquer sa vie pour des portes, est-ce licite ? La réponse est connue de tous… Voilà, selon le Mesheh-hohma, la raison pour laquelle Rabbi Eliezer ben Yaakov refuse même de donner une pérennité à cette histoire… Nul besoin d’entériner un acte qui, si impressionnant soit-il, va à l’encontre de la loi…

Et voilà pour nous, une invitation à lire et relire nos « légendes » avec l’œil critique du Talmudiste pour qui rien n’est acquis…

Benjamin Sznajder

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה שמות פרק כז
יומא דף לח, א: (ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. ת"ר, מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהם והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה) עמד הוא וכרכה, אמר להם הטילוני עמה! (מיד נח הים מזעפו, והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנלמה של עכו היתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה. ויש אומרים, בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה. ועליה אמר שלמה (שיר השירים א, יז) "קורות בתינו ארזים ברותים" - אל תקרי "ברותים" אלא "ברית ים". לפיכך כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב) חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים מפני שנחושתן מוצהבת היתה. (רבי אלעזר בן יעקב אומר נחושת קלוניתא היתה, והיתה מאירה כשל זהב). ונראה הא דלא ניחא ליה בתירוץ קמא כדאמר בפרק הכונס (בבא קמא סא, א): כך מקובלני מבית דין של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה בשמו. "ויסך אותם לה" (בשלמא למאן דאמר הני תרתי, משום דעבד לשם שמים, אלא למאן דאמר טמון באש מאי "ויסך אותם לה"?! - דאמרינהו משמא דגמרא. וכן כאן שמסר עצמו על דבר זה, מפני זה לא היה ראוי להזכיר שמו ושלא להחליפם ודו"ק. וזה שאמר (תהלים טז, ג) "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם", פירוש, הגבורים אשר כל חפצי אני מוצא בהם "ירבו עצבותם", למה? ש"אחר מהרו" - לילך ולשאול לסנהדרין, "בל אסיך נסכיהם מדם ובל אשא את שמותם על שפתי". אמנם על תלמוד תורה דרבים צריך למסור עצמו למיתה ולסכן עבור זה. ואדרבא, נענש יהושע מפני שלא עסק בתורה בעת המלחמה. ולכן משה שנתן נפשו על תורה של כל ישראל אמרו שלפיכך נקראת על שמו שנאמר (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי" כדדריש במכילתא בשלח ריש פרשה א, יעויין שם. (ד"ה ויקח משה את עצמות יוסף עמו).