Vaygach d'après le Mechekh-Hokhma

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

210px ohr sameach 2

paracha Vaygash

 

La scène se passe juste après que Jacob eût appris que son fils Joseph était encore vivant.

Israël partit avec tout ce qui lui appartenait et arriva à Beer Shava, où il immola des victimes au Dieu de son père Isaac. Le Seigneur parla à Israël dans les visions de la nuit, disant: "Jacob! Jacob!" II répondit: "Me voici." Il poursuivit: "Je suis le Seigneur, Dieu de ton père: n'hésite point à descendre en Égypte car je t'y ferai devenir une grande nation.[1]

Le Meshekh Hokhma remarque que le patriarche Jacob est le seul auquel Dieu s’adresse dans la nuit. Et il n’est pas anodin qu’il le fasse au moment précis où celui-ci doive partir en exil : l’exil est assimilé à une forme d’obscurité, d’opacité et de confusion où il n’est absolument pas évident que la présence divine se maintienne, ni que la prophétie persiste.

L’exil, c’est-à-dire le fait de vivre en dehors de la Terre d’Israël est considéré alors comme une déficience.

Mais précisément, malgré cela, le Mechekh Hokhma remarque que Dieu garantit à Jacob une forme de continuité du support divin, même lorsqu’il se trouvera en Egypte.

Plusieurs pistes de réflexion s’offrent à nous suite à ce commentaire, que le Rav de Dvinsk aborde d’ailleurs :

  1. La présence divine en exil n’est pas un état naturel. C’est une sorte de maintien artificiel qui n’a de raison d’être que s’il y a eu au préalable une origination en Terre d’Israël. C’est peut-être la raison pour laquelle Jacob offre un sacrifice « au Dieu de son père Isaac »[2], qui constitue pour lui justement cette origine, origine qui plus en provenance d’un père qui n’a pour sa part jamais de sa vie quitté la Terre d’Israël. Un Juif peut bien sûr résister à un environnement hostile pour son « être juif », mais il ne peut le faire que si un bagage consistant a permis en amont de construire un socle sur lequel Dieu peut s’appuyer.

 

  1. Il n’est évidemment pas incident que selon la Tradition, ce soit le patriarche Jacob qui ait institué la prière du Soir. Ce n’est pas de ce passage de Vayigash que nous l’apprenons, mais du passage où Jacob rêve de l’échelle. Une question classique est la suivante : pourquoi selon le Talmud, la Tefila de Arvit est potentiellement facultative ? De nombreuses réponses ont été données, mais le Rav Sacks en a apporté une intéressante[3] : lorsque la nuit tombe, on ne cherche pas Dieu (comme Avraham), on ne rentre pas en conversation avec lui (comme Isaac), mais on est happé par surprise par lui au moment où on s’y attend le moins, au moment où l’exil peut nous plonger dans une forme extrême de perplexité. Le commentaire du Meshekh Hokhma entre bien en résonance avec ce développement : l’exil, la nuit, ne nous coupe jamais totalement de la capacité de percevoir un appel divin, c’est même probablement une des caractéristiques du peuple d’Israël, l’autre nom du patriarche Jacob.

 

FRISON

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original :

משך חכמה בראשית פרק מו פסוק ב
(ב) ויאמר אלקים (לישראל) במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב. הנה אצל אברהם ויצחק לא מצאנו זה, רק ביעקב כאן, ובויצא, היינו מפני שהיה מוכן לצאת לחוצה לארץ לגור, לכן בא אליו התגלות אלקית בלילה, להראות שאף בלילה, בחשכת הגלות, שורה שכינה בישראל, כמו שאמרו: גלו לבבל, שכינה עמהם (מגילה כט, א). ולזה אברהם תיקן תפילת שחרית, ויצחק מנחה, ויעקב ערבית (ברכות כו, ב) - והם איברים ופדרים שהם קרבים בין ביום ובין בלילה (ברכות ב, א). והנה אמרו ז"ל שאין השכינה שורה בחו"ל רק למי שהיה רואה בארץ ישראל, כמו שאמרו על יחזקאל סוף מועד קטן (כה, א). לכן סוף עבודה, כמו הקטרת איברים - שכבר נשחט ונזרק ביום - נוהג אף בלילה (שם ב, א), בינה זה! ולזה אמר "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב" (תהלים כ, ב), שנגלה אליו בלילה, ודו"ק. ומזה, יצא לנו מוסר השכל, שכאשר ישראל אוחזים אל הקבלה הנאותה, והולכים בדרכי ולמודי אבותיכם, אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין, אשר נגלו אליו האלקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עמהם גם בחוצה לארץ - גם "בלילה". אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם, ואינם הולכים בדרכיהם, אז כשהם בפני עצמם, הלא 'אין שכינה שורה בחו"ל'! ונסתלקה שכינה מהם, ונתונים למשיסה ולבז, כי אינו חושב עצמו לגוי עתיק - 'שכבר ראה', "והיה דבר ה' אליו", ודו"ק.
ובזה יובן מה דאמר (ירמיה לב, לא): "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת (למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה להסירה מעל פני"). הוא כי בגבעון כתוב (מלכים - א ג, ה): "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה" - זה בבמת צבור, וכשנבנה בית המקדש (מלכים - א ח, ח) והתפלל (שם שם, פסוק כב ואילך) והיה גילוי שכינה (שם שם, פסוק יא), כתוב: "וירא ה' אל שלמה בלילה", (דברי הימים - ב ז, יב), ולא זכה להראות אליו ה' ביום אחרי גילוי שכינה כזאת לעיני כל ישראל, כי גזר על ישראל שיגלו על שנשא בת פרעה. לכן היה מתגלה להם "בלילה" להורות שגם בגלותם יהיה ה' עמהם. ולזה אמר במלכים (שם): "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה". ולכשנבנה בית המקדש "וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון" (שם ט, ב), לא במעלה גבוהה יותר, רק כמו בגבעון, ודו"ק.

 

 


[1] Genèse 46 : 1-3

[2] Genèse 46 : 1

[3] Covenant & Conversation, Genesis 181 - 183

 
Ajouter un commentaire