Le livre de Vaykra

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

Le livre de Vayikra : une langue pour dire le sacrifice

Ouvrir le livre de Vayikra est toujours une gageure : comment trouver sa place dans des textes si bien codifiés ?  Alors que le reste de la Torah est une longue épopée, historique et un peu lyrique, permettant des interprétations amples. Il pose aussi un second problème : les sacrifices sont très loin de notre horizon et de notre époque. La façon adoptée par tous les commentateurs consiste à noter les toutes petites variations de langage d’un texte au langage très épuré pour les interroger. Le livre commence par un descriptif précis du Ola (holocauste, complètement brûlé sur l’autel après sacrifice). Les versets décrivent d’abord le déroulement pour le gros bétail. Le protocole du sacrifice du petit bétail est identique … à quelques nuances près. On apprend que le gros bétail doit être sacrifié devant Dieu, alors qu’il est précisé pour les petits animaux qu’ils doivent être égorgés au nord (tsafoun) de l’autel. Le verset[1] est pourtant clair : le gros bétail est aussi sacrifiée au nord de l’autel. Pourquoi ne pas l’avoir précisé dans ce premier cas ?

Le Midrash répond que le nord (tsafoun) renvoie au sacrifice d’Isaac « dont les cendres sont montrées (tsafoun[2]) perpétuellement devant Dieu ». De quoi parle-t-on ? Le Méché’h ‘Ho’hma renvoie à un texte talmudique[3] où il est dit que le « nord est ouvert », il devient l’image de la liberté humaine, et la possibilité de choisir son destin.  Et un homme l’a utilisé, c’est Abraham qui a eu « l’audace de sacrifier le destin de peuple juif à Dieu, de sorte à ce qu’il a presque confisqué la liberté de la nation, en y introduisant une seconde nature : vouer son destin à l’amour de Dieu[4] ». Texte très dense, qu’il faut décrypter. « Les cendres montrées perpétuellement devant Dieu » renvoient à cette seconde nature, celle d’un peuple qui donne sa vie[5] -réelle- à l’amour de Dieu. On peut assumer ce destin ou le refuser, mais le peuple juif se définit par rapport à lui. Isaac a été substitué par une pièce de petit bétail : c’est donc ce type de sacrifice qui est tout désigné pour renvoyer à ce thème. Le gros bétail quant à lui renvoie à l’épisode funeste du veau d’or, d’où l’évitement de mentionner le nord (tsafoun) dans son protocole, les images produites dans l’esprit eurent été contradictoires.

Avec ce thème notre auteur va aller plus loin justifiant par exemple que les sacrifices d’oiseaux[6] n’ont pas besoin d’être sacrifiés au nord : le modèle de la ligature d’Isaac n’est pas pertinent pour ce type d’animaux. Il justifiera avec ce même argument que les offrandes des chefs de tribus apportés à l’inauguration de la tente du rendez-vous, n’exige pas d’être sacrifiés au nord de l’autel. En effet, l’audace du chef de tribu N’ahchone[7], d’avoir sauté le premier dans la mer rouge, qui donna une légitimité aux chefs de tribu, relève d’un autre enjeu que celui de la ligature d’Isaac : il s’agissait d’une démonstration individuelle et non d’un témoignage de la vocation de tout un peuple[8].

Le livre de Vayikra n’a pas bonne presse, pour une raison essentielle : il n’est pas de bon ton de parler de sacrifice, sous forme réelle ou métaphorique. Chacun argumentant qu’il n’en fait pas dans sa vie, et qu’il vit une vie libre et sans contrainte : cela est faux, et permet de dissimuler les sacrifices consentis par chacun au quotidien sans les assumer en tant que tels ; le rejet de la question des sacrifices personnels dans le monde moderne est motivé souvent par la crainte de faire peser sur son entourage son propre engagement. Le livre de Vayikra, est une invitation à réfléchir sur ses engagements, il procure en cela une langue pour le dire, à qui veut bien lire.

Franck Benhamou

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה ויקרא פרק א פסוק י

הנה כתב צפון בצאן ולא בבן בקר, אף על גב דבכל מקום כתוב "במקום העולה", אלמא דשם עולה הוא נשחט בצפון, ובכל זה נזהרה התורה להזכיר צפון רק בצאן ולא בבקר. ומשום הכי, בפר משיח (ויקרא ד, ד) ובפר העלם דבר (שם פסוק טו) לא נזכר "במקום העולה". ועיין תורת כהנים וריש פרק איזהו מקומן. אמרו במדרש לפי שצפון מורה על עקדתו של יצחק שצפון אפרו לזכרון לפני ה' תמיד. והכוונה שאמרו שרוח צפונית פתוחה, ומורה על הבחירה החופשית שעשה אברהם אבינו, שיהיה מסור נפשו של הישראלי להשם וכמעט ששלל הבחירה מבניו אחריו, וכמעט הוקבע טבע קיים בנפש הישראלי למסור עצמו על אהבת השם יתברך. לכן לא כתיב רק בבן צאן, זכר לאילו של יצחק (בראשית כב, יג) הבא תמורת יצחק. ולכן לא נזכר בבן בקר בהדיא, ד"גם אלה תשכחנה" - זה מעשה העגל, אשר עשו שור אוכל עשב, ואינו צפון לפניו.

ובזה אתי שפיר מה דדחי בגמרא על קל וחומר דתורת כהנים דבן עוף יהיה טעון צפון מקל וחומר שמליקתו טעונה כהן, ופריך מה לעולה שכן שחיטתו טעון כלי. דעיקר כלי נפקא לן מקרא ד"ויקח המאכלת" כדיליף סוף דם חטאת (זבחים צז, ב). וכיון דבן עוף אינו טעון כלי, הרי דאינו דומה לאילו של אברהם אבינו, שהיה בכלי [והמאכלת דריש שמאכלת לישראל שכל מה שאוכלין בעולם הזה הכל בזכות זה]. ואם כן שפיר לא טעון צפון, מה שאין כן בכולהו, וזה פרכא חזקה. ולכן בקידושין (לו, ב) לא פריך שכן טעון כלי, דאדרבא בעצמו של כהן דמעכב עדיפא טפי וחשיבא, וכמו דחזינא דחטאת הפנימי טעון נתינה בעצמו של כהן. רק לגבי צפון, הכוונה דאינו דומה לאילו של אברהם, דעל זה עיקר הוראת צפון, ודו"ק היטב.

ובזה אתי שפיר מה דאמרו מנחות דף כו, ב: (בעי חזקיה, אברין שסידרן וסידר עליהן את המערכה, מהו?) "על העצים" (אמר רחמנא), דוקא (על העצים, או דילמא כיון דכתוב קרא אחרינא "אשר תאכל האש את) העולה על המזבח" (להלן ו, ג) - אי בעי הכי עביד (אי בעי הכי עביד, תיקו). פירוש דגבי בן בקר כתב "על העצים" (א, ח), דאי בעי עביד כמו שעשה אברהם לאיל ששחטו והקטיר ממעל לעצים אשר על מזבח. וגבי אשר ירום הדשן דמדבר שם מעולת תמיד שהיא מוכרחת להיות במזבח והיא עולת צאן (שמות כט, לח), לזה אשמע לן דאף אם מקטיר העולה מלמטה לעצים על המזבח גם כן כשר, אף דלא הוי דומיא לאילו של אברהם אבינו.

ולפי זה אתי שפיר מה דאין שעיר נחשון טעון צפון. משום דאמר בתוספתא ברכות (ד, טז): מפני מה זכה יהודה למלכות, לפי שקפץ נחשון ושבטו לתוך הים, קידש שמו של מקום וכו'. לכן אינו טעון להזכיר עקידתו של יצחק, שכן היה לו מסירת נפש על קדוש השם יתברך בים. לכן לא היה נזקק להצריכו צפון בקרבנות אשר אינן לדורות, רק לשעה, כמו חטאת, דנדבה ליכא ביחיד ודו"ק, ולא היה קרבנו נזכר להזכירו זכות אבות ודו"ק.