La Parasha d'après le Netsiv - 'Ekev
- Par yona-ghertman
- Le 24/08/2016
- 0 commentaire
*Cycle : la Parasha selon le Nétisv
Ekev : la notion d'exigence différenciée
La section Ekev présente des difficultés redoutables d'interprétation : c'est pourquoi elle est peu connue ; elle ne contient pas d'histoire saillante, ou des commandements qui la rendraient proche du lecteur : uniquement des paroles de remontrances, des rappels de l'alliance faite au Sinaï, et ses déboires, le tout assorti de menaces...Rien de très réjouissant. Autant dire que la tâche est ardue : il faut faire attention aux nuances, comparer les textes entre eux, rechercher les petites différences ; la particularité du Nétsiv et son exigence personnelle consistant à entrelacer le texte biblique avec le texte talmudique.
Un verset de cette section a connu une fortune particulière[1] : « Et maintenant Israël, que te demande ton Dieu, si ce n'est craindre Dieu, d'aller dans toutes ses voies, de l'aimer, de servir Dieu, ton Dieu, de tout ton cœur de toute ta personne ». Ce verset est caractéristique de la section : on se sent vaciller devant tellement d'exigence, la difficulté de la lecture attentive entrant en écho avec la difficulté de ce qui est requis de chacun. Si le début de ce verset a connu quelque succès, c'est que le Talmud a su en parler ; il commente[2] : « La crainte serait-elle une petite chose ? Oui, relativement à Moïse ». Le Talmud prend le verset à rebours, celui-ci semblait indiquer qu'il ne suffirait que de craindre Dieu, or la crainte de Dieu embrasse toute la vie juive, car le craindre c'est accomplir les commandements, étudier d'une certaine façon...Le Talmud donne une réponse qui semble hors de propos : la chose serait petite 'relativement à Moïse' ; mais la Torah n'a pas été donnée uniquement pour Moïse ! L'homme le plus humble ne serait-il pas capable de décentrer son regard ?
Le Nétsiv va réfléchir simultanément sur ce verset et sur le passage talmudique. Pour cela il pose quelques questions sur le verset : reprenant à son compte l'étonnement talmudique qui était conscient de l'immensité de la tache de la crainte de Dieu, dans toute sa généralité, en ajoutant d'autres questions : il s'étonne : 'Pourquoi le Talmud s'est-il focalisé sur le début du verset -craindre Dieu- plus que sur sa fin -l'amour de Dieu, ou servir Dieu de tout son cœur et de toute sa personne- ?'[3] Mobilisé par la réponse du Talmud – « pour Moïse c'est une petite chose »- , il ajoute une question plus large : à qui s'adresse le verset ? En effet, le maître estime que seuls certains sont capables d'arriver à de tels sommets de crainte ou d'amour : les prêtres qui travaillent au Temple, ou ceux qui ont voué leur vie à l'étude. « Comment Dieu pourrait chercher des chicanes alors que de telles exigences entrent en contradiction avec les possibilités de chacun ? Si ce verset n'était destiné qu'à une élite, le verset aurait dû cibler son propos ! » Il fait remarquer que les différentes parties du verset ainsi que celui qui le succède, ne sont pas reliés par un vav, ce qui donne une impression de fouillis au verset, de catalogue où sont énoncées des exigences sans liens entre elles. Cette remarque lui permet de montrer que les exigences de la Torah s'adressent à des personnes différentes. Allant jusqu'à écrire que 'chacun a 'une alliance particulière avec Dieu, ce qui est attendu des uns peut même constituer une infraction pour un autre !' Il propose une typologie[4] Aux dirigeants il est demandé d'avoir de la crainte, exclusivement, et non pas d'amour de Dieu[5], (…) car de tels personnes sont facilement enclin à rechercher leur propre intérêt, leur propre respect, ou à favoriser ceux qui les flattent'. Pour ces personnes le verset requiert exclusivement de la crainte, 'les politiques doivent être particulièrement vigilants à avoir plus de crainte du Ciel que quiconque, car toute faute (même non-intentionnelle[6]) envers les hommes demande à être réparée'. Quant à l'amour de Dieu elle n'est requise que par ceux qui ont choisi de vouer leur vie à l'étude ; c'est pourquoi les réquisits envers les Sages sont plus importants : aussi bien en termes de comportement qu'en terme de nourriture ou de parole. Le Talmud en répondant que 'relativement à Moïse la crainte du Ciel est une petite chose', signifie que pour un Sage -et Moïse en est l'archétype-, l'étude de la Torah aide à développer la crainte du Ciel, en plus de son amour[7]; alors que pour le dirigeant la crainte du Ciel est LE centre de leur travail moral.
Il indique encore que pour les personnes qui travaillent, ce qui est requis c'est d'être attentif aux commandements de façon ponctuelle. Les autres -ceux qui ont du temps ou peu de responsabilités- étant requis uniquement à un comportement civique et moral.
Cette démarche du Nétsiv introduit une notion d'exigence différenciée qui permet d'être attentif aux besoins spirituels de chacun, évitant ainsi de faire rimer monothéisme avec monolithisme.
* R. Naftali Tsvi Yéhouda Berlin de Volozhin (1813-1893)
* Texte :
העמק דבר דברים פרק י פסוק יב
(יב) כי אם ליראה וגו'. הפרשה תמוה, שהרי כל מה שאפשר לבקש מכח אנוש מבואר בשאלה זו, ומה יש עוד לשאול, עד שבאמת בשוח"ט תהלים כ"ז איתא בבקשת דוד אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, אמר הקדוש ברוך הוא לדוד אתה אמרת אחת שאלתי וגו' ואתה מבקש הרבה, א"ל גם אתה אמרת מה ה' אלהיך שואל מעמך ובקשת הרבה, אבל זה אינו אלא לשון מליצי שיש בו תוך, דודאי גם הקדוש ברוך הוא גם דוד לא בקשו יתירה ממה שהחלו, ויותר מזה קשה הא דאיתא בגמ' [ברכות ל"ג ב'] אטו יראה מילתא זוטרתי היא, ומשני אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, והפלא שהרי לא יראה לבד קא חשיב, ולמה זה הקשה על יראה יותר מעל אהבה ולעבוד בכל נפש, ותו אינו מובן אחרי שהחל לשאול לאהבה אותו איך סתר שאלתו בתוך כדי דיבור לטוב לך, ופרש"י כדי שיהיה טוב לך שהוא אהבה חוזרת, ויותר מזה יש להבין למי נאמרה פרשה זו, אם נאמר לכל ישראל בשוה, היאך אפשר שתהא מדרגה זו יראה ואהבה בפחות שבישראל שאינו משיג אותם כלל, והרי אהבה אינה נמצאת אלא באמצעות תורה או עבודת בהמ"ק, שהן המה הלחם המחברים את ישראל לאביהם שבשמים, כמש"כ בס' במדבר כ"ח ב' בפי' את קרבני לחמי ובכ"מ, וכמש"כ לעיל ו' מקרא ז' בשם הספרי וכי היאך אדם אוהב להקב"ה, אלא והיו הדברים האלה וגו' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, והיאך יבא הקדוש ברוך הוא בטרוניא את בריותיו לשאול מהם מה שאי אפשר בדרך הטבע, ואם נאמר שלא דבר כאן אלא עם מי שראוי לכך, הלא לא נתפרש עם מי הוא מדבר, אלא ע"כ יש לדקדק ולהתבונן באותה פרשה עצמה שהקב"ה אינו שואל מישראל אלא מכל אדם לפי ערכו, שהרי כתיב ללכת בכל דרכיו, ולא כתיב וללכת בכל דרכיו, כמו שכתוב ולאהבה אתו ולעבד וגו', וכן בפסוק י"ג לשמור את מצות ה', ולא ולשמור וגו', מבואר דכמו התחלת הדבור הוא. ומזה נבוא לענין, דראוי לדעת שיש ארבע מדרגות בישראל כמו שביארנו בפ' בלק עה"פ מה טובו וגו', שהם א' ראשים ומנהיגים בישראל, ב' ת"ח הנקראים זקני ישראל, ג' בע"ב עוסקים בפרנסתם, ד' נשים ועבדים וקטנים, וכל אחד מכתות הללו אינו דומה לחבירו בשאלת הקדוש ברוך הוא ממנו, ומשום זה כתיב בפרשת אתם נצבים היום כולכם ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגו', לעברך בברית ה' וגו', ולכאורה מה מקרא חסר אלו כתיב אתם נצבים היום כולכם לעברך וגו', והכל בכלל, אלא בשביל שלכל א' ברית בפ"ע, ומה ששואל הקדוש ברוך הוא מזה אינו שואל מזה, וכמעט שאסור לכת השנית כאשר יבואר. ונבא לפי סדר הכתוב, ראשיכם שבטיכם, שהם הראשים מנהיגי הדור, והם הנקראים עוסקים בצרכי צבור, שהם אינם רשאים להבטל מזה לא לעסוק באהבה ודביקות, שהרי בזה לא תהיה שקידתו בעבודת הצבור תמה, ואמרו בשבת פ' מפנין [קכ"ז א'] גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנא' אל נא תעבור מעל עבדך, ואין הפי' שמי שזכה להקביל פני שכינה אינו דומה לזה המעלה של המכניס אורח, אלא שזו המצוה גדולה מזו, והיא נדחית ממנו כמו שעשה אברהם אבינו בשעה שעמד לפני ה' כדכתיב וירא אליו ה' וגו', וכאשר ראה האורחים ביקש מה' שיסור ממנו ולא יעבר לגמרי אלא ימתין עליו עד שיעשה עם האורחים כראוי להם, ומזה נבין כל צרכי צבור שיש בהם מצוה עוד גדולה מהכנסת אורחים, שהרי עוסק בצרכי צבור פטור מק"ש, כדתניא בתוספתא ברכות פ"א דמש"ה חשב ר"י שר"ע וראב"ע לא קראו ק"ש משום שעסוקים בצרכי צבור היו, מכש"כ שגדולה מצוה זו לדחות מצות אהבה ודביקות שנדחית מפני מצות מעשיות כמש"כ בפ' ציצית, וא"כ מה ה' שואל מראשי ישראל, הלא לא אהבה ודביקות ולא שמירת מצות עשה אלא יראה, היינו שיהא שקוע תמיד ביראת ה', ועי' להלן י"ז י"ט במלך כתיב ליראה את ה' אלקי' ג"כ הפירוש שם להשקיע דעתו ביראת ה', ומצינו כמ"פ דמשמעות ירא ה', היינו שמשקיע דעתו בזה, כמו בתהלים קי"ח בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו וגו' בית הלוי וגו' יראי ה' וגו' וכל הכתוב באחרונה חשוב מן הקודמו, כדתניא בתוספתא שלהי מס' הוריות נמצא ישראל מברכין אחת, בית אהרן שתים, בית הלוי שלש, יראי ה' ארבע, והלא גם ישראל ובית אהרן והלוי ג"כ יראי ה', ואמאי כתיב יראי ה' בארבע, אלא פי' יראי ה' המשוקעים בזה המה יקרים מבית אהרן והלוי, וכן מתפרש הרבה מקראות ומאמרי חז"ל, ועי' מש"כ להלן מקרא כ' בשם מ"ר פ' מטות. וה"נ פי' ליראה וגו' היינו להשקיע דעתו ביראת ה', באשר מי שהוא ראש ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם, ולראות לטוב למי שחונף לו ולהיפך למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו, או אף תמצא ידו להרע לו, על כן עליו כתיב מה ה' שואל ממך כי אם ליראה וגו', ובכל שעה עליו לידע כי גבוה מעל גבוה וגו'. עוד יש לפניו לירא יותר את ה' מכל בני אדם, באשר השגיאה בין אדם לחבירו אינו מתכפר בקל, שהרי אדם מועד לעולם בין שוגג כו', משא"כ בחטאים שבין אדם לשמים, ודוד המלך אמר [תהלים קל"ט] הלא משנאיך ה' אשנא וגו' חקרני אל ודע לבבי וגו' וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם, פי' אם טעיתי לחשוב שפלוני הוא ממשנאיך ע"כ הנני רודפו ושונאו, אבל אם לא כוונתי לאמת הלא טוב לפני המות שתנחני בדרך עולם, שא"א לתקן השגיאה ולא תועיל תשובה, א"כ זה הפרט מוטל על ראשים מנהיגי ישראל ולא יותר. אכן זקני הדור שהם ת"ח עמלי תורה, עליהם מוטל מצות אהבת ה' ודביקות הרעיון בו ית' בכל לב ונפש, ומצות מעשיות בכל מיני דקדוקים היותר אפשר, שהרי התורה מכשרתו לכך וגם ללכת בדרכי ה' מה הוא רחום כו', וכמש"כ הרמב"ם בהל' דעות רפ"ה שת"ח משונה בכל דרכיו מאיש המוני במאכלו ובהילוכו ובדיבורו כו', וכל זה הקדוש ברוך הוא שואל מעמו. אמנם המון ישראל עוסקים בפרנסתם עליהם מוטל לשמור המצות בזמנם ולא יהא העסק שלו מבטל המצוה, אבל א"א לשאול מאיש עמוס בעסקיו שקידת היראה והאהבה, רק מעשה המצות בפועל זה הקדוש ברוך הוא שואל מהם. אבל נשים וטף ועבדים פחותי הנפש, וגם כמה מצות עשה אין עליהם כלל, מהם הקדוש ברוך הוא שואל להיות לטוב הישוב והליכות עולם של האנשים, וכמו שאמרו חז"ל [תדא"ר ט'] איזה אשה כשרה שעושה רצון בעלה, וטוב מזה זכיין באתנויי גברי לבי כנישתא כדאי' בברכות [י"ז א'], ועל העבד מוטל לעשות לטוב לאדוניו והטף לציית את אביהם, וזהו שה' שואל מהם. ונמצא מתפרש זה המקרא כך, על ראשיכם קאי כי אם ליראה. על זקניכם כי אם ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' בכל לב ובכל נפש. על המון עם ישראל כי אם לשמור את מצות ה' וגו'. על טפכם נשיכם וגרך כי אם לטוב לך. ומכל מקום נאמרו כל אזהרות אלו יחד, משום שנאמרה הפרשה בכלל קהל ה' שבהם נכללו כל אופני אנשים וכל המתבקש מכל א', וכמו כן עשה דוד המלך שביקש אחת מה', היינו לכל א' כראוי לו, ת"ח יהיו ישיבתם בית ה' לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו, ומי שאינו מוכשר לכך והוא מהלך בעסקיו, כי יצפנו בסוכו ביום רעה, מי שהולך למלחמה עם אויביו בצור ירוממני, מכ"מ בכלל ישראל מתבקש כל זה, והדבר מובן שיש אדם שפעם עומד בזה האופן והקב"ה שואל ממנו כך וגם הוא בקשתו כך, ופעם הוא באופן אחר, והרי הוא אז כאדם אחר כמותו. והנה הגמ' לא הקשה על אהבת ה' אטו מילתא זוטרתי היא, באשר דמיירי בעוסקי תורה, והיא מסייעת ומכשרת להיות צדיק חסיד, שוב אין הדבר קשה, ורק שישום לב לבקש אהבה ודעת דרכיו, אז תעמידנו התורה על קרן אורה, מכש"כ קיום מצות מעשה בפועל לכל אדם ודאי לא יפלא מכל אדם, ואם הוא אנוס במקרה רחמנא פטריה, אבל יראת ה' למי שהוא מנהיג וראש ודאי לאו מילתא זוטרתי הוא, שיהא שקוע במחשבה תמיד לירא מה' הצופה על כל דרכי בני איש, ומשני אין לגבי משה, פי' תלמיד חכם שהוא מנהיג, גם זה מילתא זוטרתי היא, דעסק התורה מסייעו לכך, ומי שאינו ת"ח כלל, מי מבקש ממנו להיות עוסק בצרכי צבור, ואם כבר קיבל עליו זה העסק, ודאי עליו להזהר הרבה שלא יהא נוטל את שלו מתחת יד ישראל. או הפי' [לגבי משה] מנהיג שהוא אצל [משה פי'] גדול הדור, וכבר הראינו לדעת בספר שמות י"ט י"ט בפי' משה ידבר דכל גדול הדור מכונה משה, והוא מדריכו ומעמידו על דרך הטוב והישר, מילתא זוטרתי היא:
[1]Dévarim 10.12.
[2]Méguila 25.a.
[3]Le Talmud aurait pu poser sa question sur la fin du verset, aussi.
[4]Il renvoie à son commentaire dans Balak où il en avait déjà parlé, mais il rapporte ici aussi d'autres preuves sur la notion d'exigence différenciée.
[5]Il montre aussi sur quelques exemples, comment les dirigeants sont parfois exempts de certains commandements, puisqu'ils s'occupent d'une collectivité.
[6]Il faudrait étayer ce point, le Nétsiv ne le fait pas.
[7]Voir à ce propos Michné Torah Déot 2.1.
Ajouter un commentaire