Ki-tissa : il n'existe pas de sainteté intrinsèque
- Par yona-ghertman
- Le 16/03/2017
- Dans Parasha
- 0 commentaire
Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*
Ki-Tissa – Il n’existe pas de sainteté intrinsèque
Lorsqu’on parcourt les premiers textes rédigés par les membres de ce « projet Mechekh Hokhma », il est frappant de constater qu’il n’hésite pas à remettre en question quelques « vaches sacrées », si j’ose utiliser une expression particulièrement adéquate dans le cadre de cette Paracha qui traite du Veau d’Or.
On a en effet vu que le Mechekh Hokhma refuse catégoriquement de s’appuyer sur un miracle[i], de penser qu’un statut quelconque (même celui de Cohen) est une garantie de protection contre certains comportements dévoyés[ii], que la sainteté était un chemin que chacun n’empruntait pas à la même vitesse et de la même façon[iii] ou encore que la capacité des hommes à vivre en société dans l’harmonie était plus important qu’un respect scrupuleux des Mitzvot[iv]. Il refuse également la démagogie : si Moché était à ce point considéré, c’est parce que l’élite reconnaissait ses qualités alors que le peuple s’en méfiait.[v]
De là ressort une extrême lucidité sur la nature humaine, ainsi qu’une distance et une réserve vis-à-vis de toute attitude qu’on pourrait qualifier de mystique.
Ses traits ressortent de façon encore plus profonde dans un long développement sur un passage de la Paracha Ki-Tissa, péricope tragique s’il en est avec l’érection du Veau d’Or et la réaction invraisemblable de Moché, qui jette à terre les tables qui lui avaient été transmises par Dieu au Sinaï.
Il n’est pas sûr que l’on perçoive encore aujourd’hui le caractère transgressif du geste de Moché. Imaginez un rabbin qui rentre dans une maison avec un Sefer Thora dans les mains. Ce qu’il voit dans cette maison ne lui plaît pas du tout. Quelle serait une réaction sensée ? Pourquoi pas faire demi-tour pour mettre à l’abri le Sefer Thora, le temps ensuite de réprimander la collectivité comme il se doit ? Ou bien encore brandir le Sefer Thora comme arme et comme rappel de la sainteté que nous demande d’atteindre la Thora ? Mais il ne viendrait à l’esprit de personne de jeter le Sefer Thora à terre. Ce serait porter atteinte à la sainteté de l’objet, mais aussi de véhiculer l’idée que le message de la Thora est caduc du fait d’une déviation ponctuelle d’une partie du peuple. Le rabbin qui ferait cela serait, probablement à juste titre, accusé d’avoir laissé ses pulsions s’emparer de lui au point de réagir de façon disproportionnée et erronée.
Dans le cas de Moché, il ne s’agit pas d’un « simple » Sefer Thora, il s’agit de l’exemplaire unique des Tables d’Alliance, gravées par Dieu lui-même ! Et lorsqu’il les jette à terre, non seulement Dieu ne le lui reproche pas mais il le félicite ! Comment expliquer le peu de respect finalement que porte Moché aux tables, alors qu’elles sont de provenance proprement divine ?
Le Mechekh Hokhma donne une réponse tranchante et dénuée de toute ambiguïté. Plutôt que de les interpréter, je préfère vous livrer une partie des paroles du Mechekh Hokhma de façon brute, sachant que le texte original est anormalement long.
« La Thora et la Foi sont les fondements de la nation d’Israël. Et toutes les saintetés : la Terre d’Israël, Jérusalem, etc… ne sont que des détails et des branches de la Thora et elles ne sont sanctifiées que par la sainteté de la Thora.
Il n’y a donc aucune différence entre tout ce dont traite la Thora, dans le temps et l’espace, et elle s’applique de la même façon, que ce soit en Israël ou en dehors de la terre. Et c’est le même principe pour les hommes : la Thora ne fait pas différence entre le plus grand des hommes (Moché) et le plus bas d’entre eux.
(…) Et n’allez pas croire, à Dieu ne plaise (Hallila), que le Michkan et le Temple sont des entités intrinsèquement saintes !
Dieu réside parmi ses enfants et si « Comme Adam, ils transgressent l’Alliance », il leur retire toute sainteté et rend ces objets complètement profanes. Ce qui a permis d’ailleurs à Titus de rentrer dans le Saint des Saints avec une prostituée[vi], sans subir de dommages, car la sainteté du lieu avait été retirée.
Encore plus fort : les Tables d’Alliance, « écrites par Dieu », elles non plus ne sont pas saintes intrinsèquement : elles le sont lorsque vous observez les commandements qui y figurent.
Et quand la mariée s’est prostituée sous le dais nuptial[vii], les tables ne sont alors à considérer que comme de la vulgaire poterie et n’ont plus aucune sainteté en elles-mêmes. Elles n’en possèdent que lorsque vous observez les injonctions qui y figurent(…)
Pour finir : il n’y a rien dans le monde qui soit saint sans être relié à une dimension de service et de soumission à Dieu. Seul le Saint-Béni-Soit-il est saint dans son essence. (…) Il n’y a rien dans la création qui soit saint intrinsèquement, si ce n’est par l’observance de la Thora, conformément à la volonté de Dieu. (…)
Toutes les saintetés ne découlent que des commandements du Créateur à Le servir »
Le texte du commentaire est inhabituellement long, battant en brèche certaines idées reçues et on sent à sa lecture que le Rav Meïr Simha Hacohen de Dwinsk aborde un sujet essentiel.
Si Moché s’est permis de casser les tables, c’est bien parce qu’elles n’avaient plus une once de sainteté en elles, puisque cette même sainteté dépend étroitement du comportement des enfants d’Israël et que dans ce cas précis, il est inexcusable.
Aujourd’hui, peut-être plus encore qu’à l’époque du Mechekh Hokhma, ces notions de sainteté sont parfois utilisées à des fins politiques et idéologiques, qui relèguent au second plan la dimension essentielle de l’observance des Mitzvot[viii] et de leur capacité essentielle à sanctifier, dans le cadre d’un processus, le monde qui nous entoure. La sainteté est un chemin, un idéal à atteindre qu’on ne peut jamais considérer comme acquise de façon essentielle, au risque de perdre de vue l’obéissance absolue que nous devons aux injonctions de la Thora
Penser qu’il existe une sainteté intrinsèque, indépendamment du comportement humain, c’est, d’après certains commentateurs, l’erreur de perspective qu’a commise Korah : « oui le peuple peut fauter, mais il reste saint. Le peuple juif a une sainteté particulière par rapport aux autres peuples ».
Il faut rappeler que Korah n’était pas un mécréant mais un Grand d’Israël et qu’une mise en garde telle que celle que défend le Mechekh Hokhma touche un point tellement subtil et explosif, qu’un commentaire argumenté s’avérait profondément nécessaire.
Il n’est pas rare aujourd’hui en effet d’utiliser les concepts de sainteté de la Terre d’Israël, de Jérusalem, du peuple juif ou de certains rabbanim pour justifier certains comportements contraires à la loi de Moché et d’Israël.
Cette tentation, le Maître de Dwinsk en était parfaitement conscient, d’où son avertissement qui transcende, encore une fois, les générations.
FRISON
*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926
*Texte original :
משך חכמה שמות פרק לב
(יט) ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שוה בארץ ישראל ובחו"ל [לבד מצוות התלויים בארץ]. וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים - משה איש האלקים - להשפל שבשפלים. ומשה, לא קראו התורה רק סרסור. אבל אין התיחסות התורה לו, והתורה היא מחוייבת המציאות, כי קוב"ה ואורייתא חד, וכמו שהוא מחוייב המציאות, כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות יתברך שמו. והנה דל השכל, קצר ידו להשיג מציאות מחויב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכן חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים לאמר: זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו. ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה, כאשר ראו כי "בושש משה", נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל, והוא העלם ממצרים. וזה היה גם חטא עגלי ירבעם, יעוין שם היטב למתבונן.
ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה. והראיה, כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדיבור מתיחס למשה. ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות - "מכתב אלקים" - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה. וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד. והכרובים, חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונם של מקום בזמן "שפניהם איש אל אחיו" וכו' ודו"ק. ולכן "אין בארון רק (שני) לוחות" (מלכים - א ח, ט) והספר תורה (בבא בתרא יד, א), והכרובים המה מבחוץ על הכפורת, לא בארון, רק שמורים למציאות המלאכים, כמבואר במורה חלק ג פרק מה.
וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" [וראה כי גדל טעותם עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק אל ביאתו, רק היו משוקעים בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותם, "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רצונו לומר כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו. ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה ב"ה ותורתו הטהורה. וזהו דברי הגמרא בכמה מקומות (תענית כו, א) ומכילתא (יתרו יט, ב) שגם על עת עמידתם בהר נאמר "ובלבם יכזבו לו" - שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצוייר, ולכך טעו בעגל. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב, והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות. ולכן נתן לו הקדוש ברוך הוא "ישר", שאמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים י, א - ב) "פסל לך שני לוחות אבנים וכו' וכתבתי על הלוחות וכו' אשר שברת", היינו גם כן להיות לאות על השורש שלימדת להם בשבירת הלוחות. זה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד, ב), ולהורות כי הראשונים אשר "מעשה אלקים המה" - כמשמעו, הוא בכבודו עשאן, רש"י - המה שבורים, ולוחות שפסל משה - המה השלמים! להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה מפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש, הנמצא האמיתי, הבורא הכל ית"ש וזכרו. וכמעט על זה נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה "כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד, טו) "השמר לך וכו'" (שם פסוק ט) ודו"ק.
ולפי זה גם זה מכלל הטעות שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים (פסוק א). ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקדוש ברוך הוא בהשגחתו הפרטית העלן. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא "לך רד כי שחת עמך" במה שיחת? שאמרו "אשר העלית מארץ מצרים", שגם אותך חשבו לא - לקי, וכאילו היית מעלה אותן ממצרים מכוח אלקי בלתי השגחתי הפרטית. וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת כי אמרו (במדבר כא, ה) "למה העליתונו" - שניהם שוים, באו אז הנחשים ונשכום יעויין שם ברש"י ודו"ק.
ובזה מבואר דברי התורת כהנים (ויקרא) סוף פרק א (סעיף ב): 'דבר אחר "משה משה", הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו'. דכוונתו אל הענין שבארתי שלא היה למשה שום ענין או כח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקדוש ברוך הוא בכל פרט כפי הצורך להנהגה הניסית לאותה שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין קרבן אהרן. ומה שכתבתי נראה נכון ודו"ק.
וזה מה שכתוב (ויקרא יט, ל) "ואת מקדשי תיראו", לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש (יבמות ו, ב). וזה (ויקרא שם שם) "אני ה'" - מה' אתה ירא. ולכן אמרו הפלשתים כאשר בא ארון יושב הכרובים: "מי יצילנו (מיד האלהים האדירים האלה - שמואל - א, ד, ה), שלא היו מבינים זה. לכן אמר (תהילים צט): "ה' מלך ירגזו עמים יושב כרובים תנוט הארץ (פסוק א). "ה' בציון גדול (ורם הוא) על כל העמים" (פסוק ב). "יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא" (פסוק ג), שיבינו וידעו כי רק שמך קדוש הוא וכו' וכו'. "רוממו ה' אלקינו (והשתחוו להדם רגליו) קדוש הוא" (פסוק ה), שרק ה' קדוש הוא. וראה! "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (קוראים אל ה' והוא יענם", פסוק ו) - שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש, שקראו קודם שנבנה המשכן, וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק: "שמרו עדותיו וחוק נתן למו" (פסוק ז) - הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן, ולשמואל לבנות מקדש, וכמו שמסר לדוד מגילת בית המקדש [ירושלמי מגילה פרק קמא]. לכן: "רוממו ה' אלקינו" (פסוק ט) - שהוא המקדש כל הנקראים בשמו ודו"ק.
ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו, עם העיקר שהבורא יתברך בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד. כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים, ומשאתו יעצו להדיח כי אי אפשר למשכיל לאמר כי כל הענינים נפלו במקרה כדעת האוילים. ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל, ואם יעבדום וימסרו נפשם בפעולות וענינים אשר מראה כי כוסף הנפש להם ודבוק להם בכל כונתו, אז ימשוך להם טוב וכל שמן, וכדברי הנשים הארורות. אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין, הבורא יתעלה בעצמו. ולו אין חילוק בין תולעת קטן שבים לכל הנבראים ואישים העליונים, מט"ט שר הפנים ומיכאל לבוש הבדים, כי רחוקים המה מאתו בתכלית ההשואה. ומי שיכול להשיג מציאות הבורא יתברך מושגח מאתו שוה עם מט"ט שר הפנים, ולא נופל זה מזה, ולא יכול שום מלאך לעשות לנו דבר בלתי רצון הבורא בפרטיות מאומה. וכמו שלא נופל דג קטן מדג גדול בעצם בריאתו, וכן לא נופל המורכב בד' יסודות מהשמש המורכבת ביסודות מזהירים, ככה לא נופל בן תמותה, איש כמונו בעצם ולא נכנע מאישים העליונים הפשוטים ונבראים מעצם רוחני פשוט, וכולנו כאחד שוים ומושגחים בפרט ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט, הבורא יתברך שמו. אם כן, אין שום תפילה ושום קדושה בעצם מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית בכל עת בלי הפסק, וכולם בטלים במציאותן אל הבורא יתברך ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין. ואמר בפשוט (חגיגה יא, ב): מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים מה שהוא לאחור - שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים. וזה שאמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו" היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא "אלקינו" בכל פרט ופרט, לכן תדע כי "ה' אחד", ואין אלקים זולתו, כאשר ביארנו. ויש להאריך בזה, ואין כאן מקומו.
[vi] Guittin 56b
[vii] Expression cruelle rappelant la faute du Veau d’or
[viii] Yeshayhaou Leibowitz, grand admirateur du Mechekh Hokhma et de ce passage en particulier, rappelait volontiers que l’expression Terre Sainte en hébreu se dit Erets Hakodech, littéralement Terre du Saint, Terre qui permet d’aboutir à la sainteté, et non Terre Sainte (qui se dirait alors Erets Hakedocha) où la Terre disposerait d’une sainteté intrinsèque
Ajouter un commentaire