Tetsavé : les lumières de Moshé

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

Les lumières de Moshé

Exode 27 :20 :

Pour toi, tu ordonneras aux enfants d'Israël de te choisir une huile pure d'olives concassées, pour le luminaire, afin d'alimenter les lampes en permanence.

La parasha précédente, Terouma, avait déjà pour sujet le Mishkan et ses ustensiles. Nous avons parlé de la menorah et du shoulh’an.

Le mishkan a servi de modèle pour les autres places centrales du service divin ; les deux batei mikdash, les deux temples ; eux deux, aussi, possédaient une Menora et un shoulh’an. Néanmoins, le 1^er beit hamikdash, celui de Shlomo, contenait plusieurs menorot et plusieurs shoulh’anot. Si augmenter le nombre était une si bonne idée, pourquoi est-on revenu à une seule menorah au temps du second beit hamikdash ?

Un début de réponse se dessine peut-etre grâce à notre verset.

Pourquoi comprenons-nous que la mitsva de l’huile d’olives pour l’allumage de la menorah est spécifique à Moshé ? La mitsva ne lui a pas été donné exclusivement. Quel est son but ? et quel est le lien spécifique qui la relie à Moshé ? Selon le mechekh ‘hokhma, nous trouvons une réponse à cela dans le Ibn Ezra à propos des périodes auxquelles Hashem a parlé à Moshé.

Hashem ne lui parlait que le jour, jamais la nuit. Ibn Ezra, cependant, ne relie pas cela à l’alternance jour / nuit, mais à la présence, ou non, de lumière. Ainsi, quand la nuit est illuminée grâce aux lampes de la menorah, Hashem peut lui parler, comme Il l’aurait fait en plein jour. Une des conditions nécessaires à toutes sortes de prophéties est la joie, l’esprit de l’Homme est plus clair, moins tourmenté lorsqu’il évolue dans un milieu éclairé. Voilà pourquoi la menorah engage Moshé dans une conversation directe avec Hashem.

Après le décès de Moshé, la lumière de la menorah ne servait plus directement en tant que source physique de lumière. Ainsi que le mentionnent ‘Hazal (Shabbat 22b) – cette lumière témoigne envers le reste du monde que Hashem accompagne son Peuple et reside parmi lui.

On peut donc dire facilement qu’après le décès de Moshé la menorah ne servait qu’à représenter le Kavod, l’honneur de la Présence Divine dans le monde ; grâce à cela, on peut comprendre la volonté de Shlomo Hamelekh ; de la même manière que le Temple allait être beaucoup plus grand que le mishkan, on aurait besoin, d’un nombre de menorot proportionnel pour pouvoir représenter cette Présence Divine dans un plus grand endroit.

Pour le shoulh’an, il est précisé qu’il doit se trouver « à l’opposé » de la menora, ainsi Shlomo a, pour chacune des menorot, rajouté un shoulh’an correspondant.

Quant au Second Temple, il ne connaitra pas une Présence Divine aussi présente et imposante que le premier. La gloire d’antan étant perdue à jamais. Ainsi, il sera temps de revenir aux spécifications originelles, une seule ménora et un shoulh’an.

לעילוי נשמת ישראל בן נושה ז”ל

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה פרשת תצוה

(כ) ויקחו אליך וכו'. יתכן על פי דברי הראב"ע בפרשה בהעלותך שאף על פי שאמרו (מכילתא דפסחא פרשה א): כל דברות שנדבר הקדוש ברוך הוא עם משה לא היה אלא ביום, שנאמר "ביום דבר ה' אל משה" - (שמות ו, כח; במדבר ג, א), בכל זה כשהיו הנרות דולקים היה כיום ודבר עמו בלילה. לזה אמר "ויקחו אליך", פירוש לצרכך, שהאדם דעתו בהיר בעת האור וכמו "אין אורה אלא שמחה". ולזה הוא לצורך הכנת נפש משה להדיבור שיהיה שורה מתוך שמחה. אבל "חוקת עולם לדורותיכם מאת בני ישראל" - שלדורות הוא חוק בלי טעם, "וגזירה היא מלפני" ש"כלום לאורה אני צריך והלא כל ארבעים שנה לא הלכו אלא לאורו" ודו"ק, ומזה רמז למה שכתב בסמ"ע דכשנרות דולקים מותר לדון בלילה. ובזה יש לפרש מה דעשה שלמה חמשה מנורות, ור"א בן שמוע אמר בפרק שתי הלחם דעל (כולם היו מסדרים שנאמר "את השולחנות ועליהם לחם הפנים") ובכולם היו מדליקין, דכתיב (דברי הימים - ב, ד, כ) "את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט". ופשוטו שהיה מדליק בכולן, ודלא כשפרש"י דפעמים בזו ופעמים בזו. ויעוין בילקוט מלכים דעל כולם היה מסדר, רק בשל משה תחילה.

ויעיין שם טעם של שולחן וכיור. וכבר נאמר אצל דוד אביו שהניח זהב "למנורות הזהב (ונרותיהם זהב במשקל מנורה ומנורה ונרותיה" - דברי הימים - א, כח, טו). משום דדריש שכיון שבמשכן שהיה רוחב עשר על שלושים אמה היה מנורה אחת, אם כן על כל החשבון הוא עשר פעמים שלושים, הוא שלוש מאה אמה, וקומתו עשר אמה, ולפי זה החשבון ההיכל שבנה שלמה היה ששים על רוחב עשרים, אם כן עשרים פעמים ששים הוא אלף ושני מאות, וקומתו שלושים, אם כן הוא ג' פעמים ככה, הוא שלושת אלפים ושש מאות. אם כן היה מוכרח להיות אחד עשר מנורות, ולבד משה עשרה מנורות, חמש מימין של משה וחמש משמאל של משה. אם כן לפי החשבון היה צריך להיות עוד אחת, רק שלא היה יכול להיות יותר על צד אחד על צד השני. ובפרט לפרש"י דהדביר היה גובה עשרים, אם כן לא היה רק מאה אמה יותר. ולכן עשה גם שולחנות עשרה, כי השלחן צריך להיות נוכח המנורה, וכזו כן זה. וזה רק במקדש שלמה שהיה גילוי שכינה, אבל במקדש שני שאינו רק חוק, סגי באחת, ודו"ק היטב: