Parasha

Paracha Rééh- Mechekh 'Hokhma

                       Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma 

                     210px ohr sameach 1

                  Lois noahides et lois des juifs : des mondes séparés ?

Le Talmud, (Sanhédrin 59a) se demande pour quelle raison l’interdiction de consommer le אבר מן החי (un animal vivant ou l’un de ses membres) est écrite à deux reprises dans la Torah, une avant le don de la Torah et une après? Ce à quoi le Talmud répond que selon Rabbi Dossa, cela permet que ce commandement s’applique à la fois aux juifs et aux non-juifs (cet interdit fait effectivement partie des sept lois noahides). En effet, Rabbi Dossa a énoncé la règle suivante : Toute règle dans la Torah adressée aux non-juifs puis aux juifs (c.à.d. avant le don de la torah puis après  celui-ci) s’applique aux juifs et aux non-juifs. Si en revanche, celle-ci n’est adressée qu’aux non-juifs (c.à.d. qu’elle est écrite avant le don de la Torah), elle ne s’applique qu’aux juifs. Le Talmud s’étonne alors : Si elle (cette règle) n’est adressée qu’aux non-juifs, elle ne devrait s’appliquait qu’aux non-juifs ? Et le Talmud de répondre : Il n’existe pas une chose qui soit interdite au non-juif et permise au juif. En d’autres termes, si une chose n’a été dite qu’avant le don de la Torah, et donc qu’aux non-juifs, on est contraint de dire qu’elle était d’abord donnée à tous, puis que les juifs se sont spécifiés dans son accomplissement. Il est en effet impossible, selon ce texte, d’imaginer que les non-juifs possèdent un élément dans leur ordre moral qui soit absent des obligations du juif.

Comparons à présent cela avec la lecture du Sifri sur un verset de notre Paracha (12,23):

« Mais évite avec soin d'en manger le sang; car le sang c'est la vie, et tu ne dois pas absorber la vie avec la chair ».

De la fin de ce verset, le Sifri apprend l’interdit précité de אבר מן החי (de consommer un animal vivant ou l’un de ses membres), car ce serait l’expression d’une absorption de la vie avec la chair.

Ayant rapporté cette interprétation, le Sifri se questionne sur l’utilité de son propre commentaire, car cet interdit pourrait tout simplement être appris par un raisonnement à fortiori : Si les juifs n’ont pas le droit de consommer le lait et la viande cuits ensemble alors que les non-juifs ont le droit, il est évident que les juifs n’ont également pas le droit de consommer la chair d’un animal vivant qui est interdite même aux non juifs ! Ce à quoi le Sifri répond que ce raisonnement n’aurait pu être suffisant, car il existe d’autres choses interdites aux non-juifs et permises ou non-sanctionnées chez le juif (comme le vol d’un bien d’une valeur insignifiante).

Le Méchékh’ H’okh’ma fait remarquer que l’on ne répond par le principe précité que si l’interdit avait été adressé uniquement aux non-juifs (c.à.d. avant le don de la Torah), il ne se serait appliqué après le don de la Torah qu’aux juifs. En effet, ce principe dépend justement de l’idée selon laquelle il ne peut exister une chose interdite aux non-juif et permise au juif. Mais comme nous l’avons mentionné plus haut le Sifri ne partage manifestement pas ce point de vue. Il nécessite donc un autre raisonnement pour justifier la répétition de ce commandement dans la Torah, alors que selon le Talmud, la répétition est nécessaire de prime à bord pour que les non-juifs restent concernés par le commandement.

Le Sifri tient donc la position inverse et pense que si le commandement n’avait pas été répété, il aurait effectivement pu ne s’adresser qu’aux non-juifs.

Nous nous retrouvons donc face à un différend fondamental très intéressant entre le Talmud et le Sifri, sur le sens des lois noahides. En effet, selon le Talmud, elles ne sont qu’une introduction aux lois des juifs qui les incluent dans leur totalité, ce qui est ce que l’on pense à priori. Mais selon la voie nouvelle que nous offrirai le Sifri, il s’agirait d’un ensemble de commandement distinct des lois de juifs ne se recoupant pas forcément. Il y aurait alors peut-être un message différent adressé aux nations qui serait indépendant  du notre. Reste à savoir lequel… 

 

Tsvi-Elyahou Lévy

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original :

 

משך חכמה דברים פרק יב
(כג) ולא תאכל הנפש עם הבשר. ספרי פסקא סימן עו. "ולא תאכל הנפש עם הבשר" - זה אבר מן החי. והלא דין הוא, ומה בשר בחלב שמותר לבני נח, אסור לישראל, אבר מן החי שאסור לבני נח, אינו דין שיהא אסור לישראל וכו', יעויין שם. קשה לי, לוא יהא דניליף בקל וחומר, אם לא כתב קרא לאו לאבר מן החי, אז יהיה נאמרה לישראל ולא לבני נח, מידי דהוה אכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, דלישראל נאמרה ולא לבני נח. אם כן מוכרח הכתוב למיהדר קראי, כדי שיהיה 'נאמרה ונשנית בסיני', ונאמרה לבני נח גם כן. וליכא למימר דהא דידעינן מקל וחומר הוי כנאמרה ונשנית, זה אינו, דהא הגמרא משני בכי האי גוונא בסנהדרין נט, ב דלמילתייהו הוא דנשנית. וצריך עיון. שוב ראיתי כי הוא גמרא ערוכה שם נט, א על אבר מן החי לפרש"י שם, דלכן נשנה אבר מן החי כי היכי דתהא נאמרת ונשנית. ומיפת תואר ליכא יוכיח, דלאו בני כיבוש נינהו. ומהספרי הזה מוכח דאיכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור, וכמו יפת תואר, ולא סבר דעו"ג לאו בני כיבוש נינהו, ולכך אם נאמרה ולא נשנית, הוה אמינא דלבני נח נאמרה ולא לישראל, וכמו יפת תואר, כמו דפריך הגמרא שם בסנהדרין, יעויין שם. ולפי זה אתי שפיר פסק רבינו משה שפסק כרב אחא בר יעקב דמפרכסת אסורה לבני נח, כמו שמפורש בהלכות מלכים פרק ט הלכה יב - יג. והוא מן הספרי הנ"ל, ונכון. ואולי דהנך ברייתות דגמרא דסברי מי איכא מידי וכו' אזלו בשיטת איסי בן עקיבא דמכילתא פרשת משפטים גבי (שמות כא, יד) "וכי יזיד איש על רעהו להרגו", "רעהו" - פרט לעו"ג. יעויין שם, ודייק, וצריך עיון עוד.
שם בספרי: אף אתה אל תתמה על אבר מן החי, שאף על פי שאסור לבני נח שיהא מותר לישראל. צריך עיון לשיטת הריצב"א בשבועות דף כה, דעשה דשאינה זבוחה איכא. אם כן אסור משום עשה דשאינה זבוחה, ותו נילף בקל וחומר דיהיה איסור לאו. ועונשין מן הדין בכי האי גוונא היכא דאיכא עשה, כמו שכתב הרב המגיד בהלכות מאכלות אסורות, יעויין שם. ונראה דקאי למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, ואיסור אבר מן החי איכא אף בעוף, יעויין שם. ולזה ליכא איסור דשאינה זבוחה, ואבר מן החי איכא. [וחכם אחד העיר דלפי זה מוכח דאסור אבר מן החי לבן נח בעוף. ועיין רמב"ם וכסף משנה בזה].

 

Les juifs sont-ils des convertis comme les autres ?

       Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma 

    210px ohr sameach 1

Les juifs sont-ils des convertis comme les autres ?

 

Il est des ‘principes talmudiques’ dont la source n’est pas mentionnée directement dans la Guemara. Tel est le cas du principe assez connu sans être nécessairement compris : « Un converti est comme un enfant qui vient de naître »[1]. Plusieurs conséquences pratiques importantes en étant déduites[2], il a paru nécessaire aux commentateurs post-talmudiques de retrouver un fondement à cette assertion dans le Tanakh[3].

C’est dans ce contexte qu’intervient une ma’hlokete fondamentale entre le Maharal de Prague et le Mechekh ‘Hokhma : Le changement de statut des Bné-Israël lors du don de la Torah est-il totalement assimilable à une ‘conversion’, à l’instar de celles qui seront accomplies plus tard par des non-juifs désireux de s’abriter sous les ailes de la présence divine ? Précisions, afin de mieux cerner cette problématique, que la Guemara apprend la procédure de la conversion du cérémonial précédant le don de la Torah : « De la même manière que vos ancêtres sont rentrés dans l’alliance par l’intermédiaire de la circoncision, de l’immersion rituelle et des sacrifices, eux également y rentreront par l’intermédiaire de la circoncision, de l’immersion rituelle et des sacrifices » (TB Keritoute 9a).

En réalité, le débat en lui-même est moins sur les idées que sur le texte. Dans la paracha Béha’alotekha, il est ainsi écrit : « Et Moché entendit le peuple pleurer pour ses familles, chacun à l’entrée de sa tente (…) » (Bam. 11, 10). Rachi commente : « ‘Pour ses familles’ signifie ‘à propos des problèmes de famille’ [c’est-à-dire] à cause des relations sexuelles qui avaient été interdites ». Cette explication reprend notamment le Sifré : « Au moment où Moché leur a dit de se séparer des relations [dorénavant] interdites, ils en souffrirent. Cela nous enseigne [qu’en Egypte] les Hébreux épousaient leurs sœurs ou leurs tantes du côté maternel et paternel ».

En d’autres termes, les Bné-Israël avant le don de la Torah étaient concernés par la législation des Bné-Noa’h en ce qui concerne les mariages intrafamiliaux. Or cette législation diffère de celle qui prévaut à partir du don de la Torah. Aussi certaines unions maritales consacrées légalement en Egypte entre les Hébreux devinrent illégales à partir de la révélation au Sinaï. Par conséquent, de nombreux couples furent obligés de se séparer, ce qui engendra un profond désarroi au sein du peuple.

Cette lecture semble toutefois s’opposer au principe que nous avons vu plus haut : « Un converti est comme un enfant qui vient de naître ».  En effet, si les convertis entament un nouveau départ lors de leur conversion, et que les Bné-Israël sont considérés comme s’étant convertis lors de la révélation au Sinaï, alors pourquoi ne pas considérer que les liens familiaux ou maritaux antérieurs ont tout simplement disparus ? Il ne serait alors plus question de relations intrafamiliales interdites, et les couples pourraient rester ensemble même après le don de la Torah !

En réaction à cette question, le Maharal de Prague[4] avance que le principe « un converti est comme un enfant qui vient de naître » - ne s’applique qu’à un converti qui a accompli sa démarche par lui-même. Puisqu’il n’était pas dans l’obligation de se convertir, mais qu’il a choisi de le faire, son choix créé une autre personne. Or les Bné-Israël qui ont été contraints de recevoir la Torah sont dans la continuité de leur existence précédente. Aussi le principe ne s’applique pas à eux, et l’interdit des relations intrafamiliales les concerne donc.

Telle n’est pas la vision du Rav de Dvinsk, et son argument se fonde sur un passage de notre paracha. Dans la description de la révélation au Sinaï, Dieu rappelle qu’il a ordonné à Moché de transmettre aux Bné-Israël l’injonction suivante : « Va, dis-leur, retournez dans vos tentes » (Devarim 5, 27). Or, dans la symbolique talmudique, la ‘tente’ renvoie à ‘l’épouse[5]. Ce verset vient donc nous enseigner que chacun devait retourner vers son épouse après le don de la Torah, combien même celle-ci était sa proche parente, dorénavant interdite par la nouvelle loi entendue au Sinaï.

Comment une telle chose est-elle possible ? C’est qu’effectivement, les Bné-Israël étaient alors semblables à des convertis. Ils venaient de re-naître, et cette re-naissance annulait de facto les précédents liens familiaux. Telle est ainsi d’après le Mechekh ‘Hokhma la source du principe : « un converti est comme un enfant qui vient de naître » …

Dans ce cas, comment faut-il comprendre la tradition selon laquelle ils ont pleuré à cause des relations conjugales nouvellement interdites ? Selon lui, ceci n’est aucunement incompatible avec le principe de la conversion des Bné-Israël. Se fondant sur un autre passage talmudique[6], il explique que les pleurs concernaient l’interdiction des futures relations interdites, mais non l’annulation des unions déjà existantes.

Ainsi, notre auteur apporte une contribution fondamentale à la question de la ‘conversion’ lors du don de la Torah. Au moment de la révélation, les Bné-Israël sont devenus des créatures nouvelles. Si leur préparation en vue de recevoir la Torah a tracé la voie à la démarche des futurs convertis, c’est tout simplement car eux aussi se sont alors convertis. Les hébreux ont acquis une nouvelle identité. Ils sont devenus des Bné-Torah.

Yona GHERTMAN

 

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original :

 

משך חכמה דברים פרק ה

(כז) שובו לכם לאהליכם. החתם סופר בחידושיו לעבודה זרה כתב כי נתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז"ל (יבמות כב, א) הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, יעויין שם. ולדעתי פשוט, דיצא להם דמסתמא היה ליוצאי מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן. ועמרם יוכיח שגדול הדור היה ונשא דודתו. וכן אמרו ביומא פרק יום הכיפורים בהנך דאסירי לא פריצי בהו. ועיין רש"י (יומא שם) שבכו על הנוספות, ואם לא היו רגילים לא היו בוכים. ואיך אמר רחמנא אחר מתן תורה "שובו לכם לאהליכם" - ואין אהלו אלא אשתו (מועד קטן ז, ב) - הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכים לפרוש מהם! ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. והא דמוכיח ריש ביצה מהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, היינו דאי משום עריות שנשאו קודם, לא היה לו לאמר להם עד שיאמר האיסור על עריות קודם, וזה ברור. ויתכן, דקיימא לן דחרדה - שחרדו כל העם - מסלק הדמים, ולא יראו נשיהם דמים, ויהיו טהורות לבעליהן.

 

[1] TB Ketoubot 11a

[2] Voir notre ouvrage Y. Ghertman, Une identité juive en devenir : la conversion au judaïsme, Lichma 2015, p.170 et suivantes.

[3] Voir Ibid., p.174 note 1.

[4] Dans son commentaire Gour Arié, sur Béréchit 46, 10.

[5] TB Moed Katan 7b.

[6] TB Yoma 75a, d’après la lecture de Rachi.

Shabbat 'Hazon selon le Mechekh 'Hokhma

    Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma 

210px ohr sameach 1

              

Parashat Devarim – Shabbat Hazon

 

La Haftara de cette semaine annonce le 9 av arrivant. Dans son commentaire sur cette Haftara, le Mesheh-Hohma s’attarde sur une fonction –moins retenue- du Beth-Hamikdash : son aspect fédérateur.

Le Mesheh-Hohma commence son commentaire par rappeler que si l’individu est (ou peut ne pas être) un rasha, la collectivité, elle ne l’est jamais ! Le groupe d’individus fait que les défauts individuels sont masqués et « neutralisés » les uns les autres.

Cette idée est déjà présente dans h’azal qui remarquent que l’un des composant de la Ketoret est une plante malodorante : noyée dans la « collectivité » des autres composants, cette plante trouve sa place et participe même au résultat final…

Le Mesheh-hohma continue, alors, en décrivant le Beth-hamikdash, non comme un lieu du service Divin, mais comme le lieu fédérateur du peuple Juif – le lieu dans lequel tout le monde se retrouve et sert Dieu a l’unisson.

Le Beth-hamikdash devient donc le lieu dans lequel les écarts individuels sont oubliés, noyés dans la collectivité…

Dès lors, finit le Mesheh-hohma, lorsqu’à la fin du second Temple, la société s’est disloquée, l’individualité et les conflits ayant repris le dessus, le Temple, n’ayant plus de raison d’être fut détruit…

Rôle fédérateur du Temple, centralité (pour ne pas dire sainteté) de la collectivité, voilà autant de notions que l’on retrouve dans d’autres auteurs tels que le Maharal, le Kouzari ou le Rav Kook – il est donc d’autant plus notable de les lire sous la plume du Mesheh-hohma !

 

Benjamin Sznajder

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original :

משך חכמה הפטרות פרשת דברים


ישעיה א, יג) לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטרת תועבה היא לי וכו' לא אוכל און ועצרה.


הענין, דמצאנו לרז"ל בכריתות (ו, ב): כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. הרי דדבר הפחות בעצמיותו, בכל זאת כשהוא מתערב באגודה כללית, הוא מתבשם ומועיל להוציא ריח נחוח מן הסמנים האחרים. ומצאנו שאמרו (סנהדרין עא, ב במשנה): פיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. הרי שהאגודה מוסיף חיזוק לעושי רשעה. וכן מצאנו שאמרו (סנהדרין לט, א) כל בי עשרה שכינתא שריא. וכבר עמד על זה הר"ן בדרשתו. והנראה על פי מה שבארו בדין תרתי לריעותא, שאם הם משם אחד, שמורים שניהם על ניקוב הריאה וכיו"ב, אז הוי טריפה. אבל אם זה מורה על נקב, זה על קמט וכיו"ב - כשר. כן הדבר הזה: אם כל אחד בפני עצמו יש לו מדה פחותה, זה כלי וזה בעל לשון הרע, וזה בעל כעס. כשהם באגד אחד, אז יומתק מרירותם ויתבשם כל אחד מחבירו - זה ילמד מזה לפזר הונו, וזה לנוח מרגזו, וזה על שפם יעטה. אבל אם כולם מסכימים על תכונה רעה אחת, הלא אז תחזקנה מוסרותיהם, ומן קורי העכביש יהיו כעבותות עגלה. על זה אמרו: פיזור לרשעים נאה להם וכו', כי היא תרתי לריעותא משם אחד, כל אחד מחזק חבירו, והוי טריפה גמורה, וזה ברור.
והנה ענין המקדש, לאחד כלליות ישראל ולבביהם אל מקום אחד, כמו שאמרו (ברכות ל, א) היה עומד (בחו"ל יכוון לבו כנגד ארץ ישראל... היה עומד בארץ ישראל, יכוון לבו כנגד ירושלים... היה עומד בירושלים, יכוון לבו כנגד בית המקדש... כנגד בית קדשי קדשים... כפורת...) נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד. ולכן תמיד היתה שם ההנהגה הנסית, כמו שמנו (אבות ה, ה) עשרה נסים שנעשו בבית המקדש. ולהראות אף שכל פרטיי בפני עצמו אינו ראוי להיות מושגח פרטי בהנהגה פרטית בלתי טבעית, בכל זאת הקשר הכללי מעם ישראל ראוי הוא להיות מושגח בהשגחה נסיית, ששם אין פגם, שכולם מעלים ריח ניחוח - זה ביראתו, וזה באהבתו לישראל, וזה במסת ידו וזה בתורתו. וכמו שאמרו (בראשית רבה סה, יח) "וירח את ריח בגדיו" (בראשית כז, כז) - ריח בוגדיו - "כריח השדה אשר ברכו ה'". פירוש, שלהריח נגד עשו הרשע, האם יריח ריח רבי עקיבא וחבריו?! לכך הראהו הש"י מי שהוא בסוג אחד, כמו יקום בן צרידיא, ובכל זאת נכנסו בו דברי ר' יוסי בן יועזר כארס והקדימהו לגן עדן. וזה שאמר "כריח השדה אשר ברכו ה'". דבחקל תפוחין כל עלה כל עשב מעלה ריח, כן בצירוף הכללי גם הפושעים מושגחים ומעלים ריח.
והנה מנחה אינה קריבה בשותפין, רק ביחיד (מנחות קד, ב), ובצבור באה מנחה, לפי שהצבור הוא בכלליותו כמו יחיד שהוא איש אחד, וכל אחד מועיל לחבירו כמו שכל אבר מועיל לחבירו, וכיוצא בזה. לכן כיון שהפסידו מעלת האחדות, וכל אחד רצה לבלוע לחבירו, והיו כקציני סדום ועמורה (ישעיה א, י), אם כן כל אחד נבדל בפני עצמו. אם כן "לא תוסיפו הביא מנחת שוא"! וכן קטורת, שכל אחד מתבשם מחבירו, וגם החלבנה ריח נחוח. אבל כשכל אחד מפוזר בפני עצמו, הלא "קטרת תועבה היא", כמו שהיא בפרטיותה, שחלבנה ריחה רע, ו"הקריבהו נא לפחתך וכו'"! "לי... לא אוכל און ועצרה", שיהיה אסיפה מאון, היינו שיסכימו כולם על תכונה אחת רעה.
והנה בתוכחה יש שני סוגים, אחד מה שמתפעל אחד מחבירו כמו מאנשים ממי שהוא במדרגתו. מזה לא שייך שיקבלו דבריהם, רק באופן שיראה אם חבירו שמטופל בבנים ועני, ובכל זאת הוא נזהר מאונאה ומשקלות וכיוצא בזה - כל שכן הוא. ועוד אם חבירו מחומם הוא, ובפרקו הוא עומד ואין לו אשה, ובכל זאת הוא נזהר מלהסתכל בנשים - כל שכן הוא, וכיוצא בזה. ויש מה שדבריו נשמעים דברי תוכחה, כמו ששומע מגדול הדור וקדוש ה', אשר בזה לא שייך שהוא יתפעל ממנו, כי הוא אינו מסוגו וערכו, רק שדבריו נשמעים. ולזה אמרו בפרק כל כתבי (שבת קיט, ב): לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו) "היו שריה כאילים לא מצאו מרעה", מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה (אף ישראל שבאותו דור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה). דייקו "זה את זה", ולא כתבו "זה לזה", ונקיט רק סימן הפעול, היינו שלא נתפעלו זה מזה, כי בכללות האומה, בזה יש מעלה טובה ומדה ניאותה ובזה מידה זו. והמה למדו זה מזה חסרונו של זה, וזה לא למד המדה הטובה, רק הביט אל החסרון שיש בשל זה. וזה "ששמו ראשו של זה בצד זנבו של זה", שהביטו רק אל החסרון שיש בחבירו, והמה לא למדו שלמות זה מזה, אך למדו חסרונות ופחיתות זה מזה. ועל האופן השני אמרו (שבת שם): לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים. היינו אנשים חכמים שאינם מסוגם וערכם, שבזה לא שייך התפעלות, רק שיהיו דבריהם נשמעים לגודל מעלתם וערכם. על זה אמרו (שבת שם על יסוד דברי הימים - ב, לו, טז) "ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים", הוא שאמרו שבשביל שהוא מלאך מופרש ומובדל מהליכות תבל ואורחותיו, לכן הוא אומר כן. לו היה לו טורח וטורד בהויות העולם, כי אז היה גרוע ממנו הרבה. ועוזא ועזאל שהיו מלאכי (חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר "ויראו בני האלהים את בנות האדם"). וכשירדו הרעו מהם. ולכן לא היו דבריהם נשמעים, ולכך לא היו תרופה למכתם מחליים במדות והנהגה - וחרבה ירושלים, תובב"א. 

 

Paracha Matot, selon le Mechekh 'Hokhma

  Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma 

210px ohr sameach

Le siege de Beyrouth en 1982 –  Matot

 

Le siège de Beyrouth a eu lieu pendant l'été 1982, dans le cadre de la guerre du Liban de 1982. Il s'est terminé par l'obligation faite à l'OLP de quitter le Liban, et à Israël de restituer le territoire envahi lors du siège, à l'exclusion d'une « zone de sécurité », bande de dix miles de large le long de la frontière israélo-libanaise, qui a été rendue au Liban en 2000.

A l’issue de la guerre, le G.R Goren, bien que n’ayant plus les fonctions de Grand Rabbin de Tsahal écrit un article sur la légitimité ilh’atique du siège[1]….

Y aurait il des lois relatives aux sièges? La parasha de cette semaine nous l’apprend au détour d’un verset anodin:

“Ils firent la guerre à Midian, comme ordonné par Dieu à Moshe” (Bamidbar, XXXI, 7)

Ce verset donne lieu à la loi suivante (reprise dans le codex de Maimonide):

“Lorsque l’on assiège une ville, on n’entoure pas la ville des quatre côtés, mais au contraire, on laisse un côté ouvert, afin de laisser à ceux qui le veulent la possibilité de prendre la fuite. Cette loi, nous l’apprenons du verset de la Torah -“Ils firent la guerre à Midian, comme ordonné par Dieu à Moshe” – La tradition orale nous enseigne que tel était l’ordre de Dieu à Moshe” (Lois des Rois et de leurs guerres, VI, 7)

Quelle est la raison de cette loi ? De prime abord, on serait tentés d’y voir une preuve de l’immense humanité exigée par la Torah, même en temps de guerre... Existeraient ils d’autres motivations ?

Le Mesheh-h’oh’ma s’attache à cette question et fait remarquer, avant de répondre, que si cette loi a été recensée par le Rambam dans son Mishne Torah, elle est, par contre absente du Sefer Hamitsvot, du compte des 613 mitsvot. Cet “oubli” du Maitre est bien évidemment relevé par Nahmanide qui compte, lui, cette mitsva parmi l’un des 613 commandements.

Pourquoi le Rambam n’a t-il pas compte cette mitsva dans son décompte des mitsvot? Le mesheh-hohma propose une explication : si, pour Nahmanide, la mitsva est avant tout humanitaire, le Rambam quant à lui, y voit une tactique de guerre (la population acculée , ne pouvant fuir, se battrait avec l’énergie du désespoir, mettant en danger les soldats d’Israel).

Ainsi, explique le Mesheh-Hohma, le Ramban y voyant une mitsva prônant ce niveau d’humanite la decompte commen une mitsva parmi les 613. Pour le Rambam, par contre, cette alah’a ne saurait être plus qu’une tactique de guerre, et n’est ainsi en rien « absolue »  - les tactiques militaires sont, en fin de compte, laissées à l’appréciation des généraux… Cette loi serait comme les nombreuses loi de diététique énoncées par le Rambam: des conseils que les medecins du moment peuvent remettre en question, sans que l’on crie à l’heresie ou à l’infamie…

La permission ou l’interdiciton du siège tel qu’il fut pratiqué à Beyrouth dépendrait-il d’une mahloket Rambam/Ramban ? Les lois « humanitaires » -comme les nomme le Mesheh-hohma- sont elles applicables aux « guerres d’obligation » ou uniquement aux « guerres facultatives » ?

Voila l’unes des nombreuses questions que pose le GR Goren dans son article ; article qui se finit d’ailleurs par une réfutation « en bonne et due forme » de l’explication du Mesheh-Hohma… Mais cela dépasse le format qui nous est attribué.

 

Benjamin Sznajder

 

[1] Dans son livre Torath Hamedina

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original :

משך חכמה במדבר פרק לא פסוק ז
(ז) ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה. הרמב"ן בספר המצוות מנה מצות עשה הך דדריש בספרי "כאשר צוה ה' את משה", שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתם, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן היא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח. אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול. לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו. ואם כן אין זה שייך למצוה. ולעניות דעתי נראה כהרמב"ם, דבזה אתי שפיר בספרי (לפסוק ה) "וימסרו מאלפי ישראל": מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים, ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר: אחרים מסרום 'איש פלוני כשר - יצא', ('איש פלוני צדיק - יצא למלחמה'). ואח"כ איתא "ויצבאו על מדין" - הקיפוה מד' רוחותיה [פירוש, דלטעמיה אזיל, דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסירות נפש, לכן לא חששו לשום תחבולת מלחמה נימוסית]. ר' נתן אמר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו [פירוש, דלטעמיה אזיל, דהם לא רצו להלך, רק בעל כרחם נמסרו מאחרים, ואם כן לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה]. וראיתי בספר המצוות להרמב"ן שהגירסא היתה לפניו "תן להם רוח רביעית"! לכן דריש זה למצוה. אבל גירסתנו "נתן" מחוור יותר, יעויין שם. וראה במלכים - ב, טו, טז: "אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה (ואת גבולה מתרצה) כי לא פתח ויך (את כל ההרותיה בקע"). והבן ודייק בכל זה.

 


 

L'âne-oncement de la volonté divnie (Balak)

  Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma 

  210px ohr sameach

L’âne-oncement de la volonté divine

 

Biléam, grand prophète parmi les nations, maitre en sciences occultes mais surtout l’ennemi acharné du peuple juif, fut érigé en dernier rempart par Balak, roi de Moav.

Malgré la désapprobation divine, Biléam décide se mettre en chemin afin d’accomplir sa basse besogne.

C’est sur sa route que se produisit un évènement surprenant, suite à la présence d’un ange, l’ânesse chevauchée par Biléam se mit à interagir avec lui et finalement à lui communiquer.

Le Mecheh’ ‘Hokhma* s’étonne sur l’utilité de cet extraordinaire miracle ; en effet, est ce que l’Eternel aurait quelque chose à craindre du mouvement des lèvres de Biléam, possèderait-il le pouvoir de maudire à l’endroit où Dieu a décidé de bénir ?

Non, continue le Mecheh’ ‘Hokhma, en vérité Dieu voulait faire fondre la crainte d’Israël sur les nations peuplant la terre sainte et celles du reste du monde. Or quel serait le meilleur ambassadeur auprès des nations si ce n’est Biléam, craint et respecté par tous les royaumes ? Si ce dernier avait fait part de son admiration ou avait averti de l’invincibilité des enfants d’Israël, quel peuple aurait osé se lever ?

Son rôle prépondérant au sein des peuples aurait pu instiller la crainte du jeune peuple juif et il aurait ainsi été à l’abri d’une attaque.

Car en effet, Dieu désirait par ce moyen éviter une escalade qui pourrait finir par coûter des vies humaines. Comme lors du douloureux épisode de l’attaque effrontée des Amalécites ou dans le futur, dans la tentative ratée de la prise la ville d’Aï, l’accusateur d’Israël rôde et profite de chacun des errement des juifs pour réussir à l’atteindre.

Toutefois, une crainte subsiste : Peut-être les nations pourraient émettre l’hypothèse que le peuple juif a couvert d’or Biléam afin de s’en assurer son soutien, peut être pourrait-il même se pavaner de la peur que le si puissant Dieu des juifs, ressentirait face à Biléam le magicien…

Ainsi, l’utilité du merveilleux miracle de l’âne se révèle ; devant les importants et respectés ministres de Balak, cette démonstration surnaturelle a prouvé que ce n’est pas l’âne qui s’est mis à parler, mais bien la volonté divine qui s’est exprimée à travers elle, à savoir la désapprobation univoque des noirs desseins de Biléam et l’appel à ce dernier à exécuter cette volonté divine de préserver Israël.

Car cette volonté divine finira par s’exprimer, l’enjeu est de savoir si Biléam va finir par s’attacher au projet divin par sa repentance ou si l’Histoire va finalement le dépasser…

 

Elie DAYAN

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

 

Texte original :

הקדמונים נתפלאו על נס פתיחת פי האתון, מה תועליות היה בנס גדול כזה שנראה רק לעיני שרי בלק. ועיין ראב"ע. והנראה כי מה שחש השי"ת שלא יקלל בלעם, האם עקימת שפתיו הוה מעשה, אם הוא יתברך יברך מה לנו כי יקלל, והתירוץ האמיתי לדעתי, כי רצה השם להטיל אימתן של ישראל על כל מלכי ארץ ישראל וכל מלכי הגוים, אשר לא יבואו לעורר קרב ברבבות אלפי ישראל, לכן בבלעם שהוא היה נכבד בכל הגוים ומלכותם, והיו שואלים פיו ואחרי עצתו לא שינו, אם איש כמוהו יחזה נשגבות ממעלתן של ישראל, הלא לא יקום רוח באיש, ויהממו כל הגוים מפחדם ושאתם, וכאשר היה כן כאשר אמרה רחב, ויתכן כי כוונה לזה וכי נפלה אימתכם עלינו כו' כי שמענו את כו' ואשר עשיתם כו' ונשמע וימס לבבנו, שהוא מפני ששמענו את אשר עשיתם ונשמע, מפי בלעם, את אשר עוד תעשו לכל הגוים, לכן וימס לבבנו, שאף שהיו אז דבוקים בשם יתברך, בכ"ז לא רצה השם שיערכו קרב, שהשטן מקטרג כו', וכמו שמצאנו בעמלק ובעי, ועוד פן יפלו הנלחמים מבטחונם ויכשלו באמת וזה היה עצה עמוקה מחכמת הבורא יתברך להפיל אימה על הגוים בדברי נביאם בלעם הקוסם, ולכן חשש השם פן יאמרו העמים, כי בני ישראל שחדו מכספם הון רב לבלעם, כי יאמר עליהם חזיונות כאלה, למען יפחדו מהם כל הגוים, ובאמת בדה זה מלבו, והכסף יענה מפיו, לכן הראה השי"ת פליאה עצומה ענין האתון לפני כל שרי בלק רבים ונכבדים מאד, ענין יוצא מגבול הטבעי, להראות כי השם או מלאך השם מדבר עם פיו, ומה שהוא אומר הוא אומר בדבר השי"ת, ויביא מזה התועליות הנרצה, כמו שבארנו. והבן. וזה שאמרו בסוף ואם תגידי כו' והיינו הוא דבר זה שהטמינו ופחדו שלא יודע לאיש, שבזה יחזור רוחם, שרואים שמתפחדים מהם.

Quand la Torah et l'idolâtrie se retrouvent

       Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*   

        210px ohr sameach 1

Quand la Torah et l’idolâtrie se retrouvent

 

La première partie du début de H’oukat traite de la vache rousse. Cette vache qui doit répondre à des critères spécifiques subira une longue procédure rituelle : On l’abattra en dehors du camp, puis l’on procédera à l’aspersion de son sang avant de la brûler en compagnie d’autres ingrédients… Ses cendres, une fois recueillies permettront de purifier celui qui s’est rendu impur au contact d’un mort.

A propos de sa Cheh’ita (abatage rituel), le verset nous détaille :

« Vous la remettrez au pontife Eléazar; il la fera conduire hors du camp, et on l'abattra en sa présence» (Nombres, 19 ; 3).

L’abattage est donc fait à l’extérieur du camp, par un juif lambda, alors que les autres étapes du rituel de ce « sacrifice » devront être faites par un Cohen. En effet, l’abattage est en général considéré comme une avoda (service) mineure, et de ce fait, peut être accompli par n’importe quel juif. Par ailleurs, tous les Cohanim (prêtres) ayant participé à ce rituel seront impurs et seront donc interdits d’entrée au Temple jusqu'à leur immersion dans un bain rituel (Nombres, 19 ; 7).

Cette impureté qui se retrouve dans d’autres sacrifices peut paraître étonnante. En effet, comment se fait-il que celui qui accomplit un commandement de Dieu, qui plus est dans le cadre du service sacré du sanctuaire, se rend en même temps impur ? De plus, la vache rousse permettra de purifier celui qui s’est rendu impur au contact d’un mort. Il est donc d’autant plus étonnant que celui qui participe à cette purification soit frappé d’impureté à cette occasion.     

     Pour comprendre cela, voyons ce qu’avance le Méchekh’ H’okh’ma. Ce dernier fait remarquer que tous les sacrifices faits à l’extérieur rendent ceux qui s’en préoccupent impurs, s’ils ont un lien avec l’intérieur.  Notamment s’ils sont commencés à l’intérieur, comme le bouc d’Azazel que l’on jette du haut d’une falaise le jour de Kippour pour pardonner les fautes et les taureaux et boucs que l’on brûlait à l’extérieur[1]. Ou encore s’ils ont un lien plus imagé avec l’intérieur, comme notre vache rousse dont l’aspersion du sang doit être faite en direction de la partie principale du sanctuaire. En revanche, les sacrifices faits à l’extérieur, sans le moindre lien avec l’intérieur comme les oiseaux du lépreux ou la génisse au cou brisé[2] ne provoqueront aucune impureté pour ceux qui s’en occupent.

Pour expliquer cela, le Rav de Dvinsk nous dit qu’en effet, il ne peut y avoir d’impureté que lorsque qu’il y a de la sainteté. Comme si l’extérieur perturbait la sainteté de ces sacrifices, et provoquait une impureté. Alors que lorsqu’il n’y a aucun lien avec l’intérieur, cette sainteté n’a pas lieu et ne peut donc être perturbée. Il convient donc d’expliquer pourquoi l’extérieur du camp dérange tellement cette sainteté, et si tel est le cas pourquoi la place de ces sacrifices – comme notre vache rousse – est à l’extérieur ?

Rav Méir Simh’a Hacohen rajoute alors qu’il y a un interdit de faire des sacrifices à l’extérieur du camp (en dehors des cas particuliers susmentionnés). La raison est explicite dans la Torah : cela se rapproche d’un culte idolâtre (Lévitique 17,7). En d’autres termes, le rituel des sacrifices est tellement complexe quant à son sens, que dès qu’il serait en dehors du contexte du sanctuaire, on se retrouverait dans une situation où ce qui se passe n’est plus très clair, car la pratique n’est alors plus encadrée, et le rite se retrouve vite embarqué vers des représentations ou des valeurs étrangères. Pour cette raison, certains sacrifices faits à l’extérieur devront être réalisés au moins en partie par le grand prêtre, duquel la pensée risquerait moins d’être déviée.

Il nous reste à comprendre pourquoi certains sacrifices sont pratiqués à l’extérieur, parfois en lien avec l’intérieur, parfois sans aucun lien avec celui-ci. Concernant ceux qui n’ont aucun lien avec l’intérieur, il semblerait qu’il s’agisse simplement de rituels symboliques destinés à nous faire réaliser certaines choses, mais qui ne relèvent pas à proprement parler du culte divin, et qui ne sont donc pas en rapport avec l’espace du sanctuaire. En effet, le rituel du lépreux contient tout une série de symboles ayant pour but de lui faire prendre conscience du mal qui l’a fait. De même, s’agissant de la génisse au cou brisé, son objectif et de faire prendre conscience aux gens de la ville de ce qui s’est passé chez eux.

En revanche, pour les sacrifices extérieurs en lien avec l’intérieur, l’explication paraît moins évidente. Peut-être pouvons-nous avancer que si ces sacrifices sont des véritables cultes (preuve en est leur lien avec l’intérieur), et que l’extérieur est un lieu qui se rapproche de l’idolâtrie dans un sens large du terme, c’est donc que ces sacrifices contiendraient une dimension qui relèverait quelque part de quelque chose d’occulte. Soit parce qu’il y aurait un lien direct avec des représentations étrangères, soit parce que l’on voudrait montrer que l’on cherche à considérer la chose comme étrangère. Concerant le bouc d’Azazel, l’idée est presque explicite dans le commentaire de Nahmanide, selon qui il s’agirait d’un sacrifice à l’ange Samaël qui obstrue le repentir et empêche de repartir de l’avant. Pour le bouc pardonnant un culte idolâtre, l’explication semble évidente. Enfin, s’agissant du taureau pardonnant une faute collective, nous pouvons également comprendre qu’une faute collective doit être rejetée vers l’extérieur, car on ne peut plus garder la représentation de celle-ci parmi nous. Mais pour la vache rousse, le sens est moins évident.

Peut-être y aurait-il dans le rapport à la mort quelque chose qui n’est plus maîtrisé par l’homme et qui le rend délirant, au point que sa façon de voir les choses n’est plus maîtrisée, ce qui le pousse parfois à sombrer dans une certaine forme de mysticisme. La vache rousse viendrait alors l’aider à sortir de ce tourbillon. Mais ce tourbillon, nous étant tellement occulte, ressemblerait plus aux cultures païennes, à qui l’on refuserait une place à l’intérieur du sanctuaire. On nous obligerait donc, en sacrifiant la vache rousse à l’extérieur, à prendre conscience de la  distance que l’on a prise avec « l’intérieur », tout en aspergeant le sang de la vache rousse vers le sanctuaire comme en signe de rapprochement possible.        

 

Tsvi Elyahou Lévy

 

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

 

משך חכמה במדבר פרק יט פסוק ג
ודע, כי כל עבודות חוץ המה מטמאים בגדים, והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה. אך דוקא הני דתחלתם בפנים, כמו המשלח השעיר (ויקרא טז, כו), והמוציאים פרים הנשרפים (זבחים קד, א), וכן העוסקים בפרה שצריך להזות נגד "פני אהל מועד". אבל צפרי מצורע (ויקרא יד, ז), הכהן אינו מתטמא, שאינו שייך לפנים כלל, וכן בעגלה ערופה (דברים כ, ד). וזה מדרכי התורה, כמו שהעכו"ם אינו מתטמא, וזובו טהור, כי הטומאה הוא במקום שיש קדושה, ואכמ"ל.
ביומא מב, ב. למאן דאמר לדורות בכהן גדול מנא ליה? גמר "חוקה - חוקה" מיום הכיפורים. זה גופיה הטעם דכתוב קרא על שחוטי חוץ (ויקרא יז, ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", הוא הנפרדים משכליים הנבדלים, שהשחיטה חוץ למקדש הוי כהקרבה לזולת השי"ת. והנה שעיר המשתלח שהוא בחוץ, והפרה אדומה נקרבת בחוץ, צריך שיהא בכהן גדול, שזה ענין עלול לחשוב מחשבה זרה חלילה, איזה עבודה לכח נפרד, אשר על זה דריש בספרי (פיסקא מא לדברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם" - שלא יהרהרו כהנים בשעת עבודה. לכן מצותה בכהן גדול, שהוא איש שרוח הקודש שורה עליו, הוא לא יבא לחשוב זרה. ויעויין רמב"ן קרוב לזה. כן מה שכתב בפרשת אחרי על עזאזל, יעויין שם. והנה מצאנו 'חוקה' בסתרי הטבע, שארס המחלה, בהתהרכבה בדמי החולה, אז יהיה זה מזור, כאשר נתפשט כעת הרפואה נשוכי כלב שוטה ובחולי אסכרה, ועוד מחלות שונות, אשר זה שיטת ר' מתיא בן חרש בסוף יומא. כן בסתרי התורה, כי הפרה האדומה והשעיר המשתלח, כאשר יעשו, זה משתלח מבפנים, וזו נוכח פתח אהל מועד, זה מכפר וזה מטהר. ומי יבא בסוד ה'?!

 

 

[1] Il peut s’agir du bouc venant pardonner un culte idolâtre par ignorance, ou du taureau pardonnant une faute collective du peuple.

[2] Lorsque l’auteur d’un meurtre était inconnu, une expiation devait avoir lieu pour prendre conscience de la gravité de ce qui s’était passé. On sacrifiait alors une génisse à proximité du lieu du crime.  

Paracha Kora'h selon le Mechekh 'Hokhma

   Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma   

    210px ohr sameach 1

Parashat Korah’ : Un rôle transmis génétiquement

 

 

במדבר פרק יז פסוק יז

דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ:

Annonce aux enfants d'Israël que tu dois recevoir d'eux un bâton respectivement par famille paternelle, de la part de tous leurs chefs de familles paternelles, ensemble douze bâtons; le nom de chacun, tu l'écriras sur son bâton.

 

Notre épisode se situe après la fameuse rébellion de Korah’ et de son assemblée, totalement éliminés par Hashem. Trois formes de morts dramatiques ont été utilisées, certains avalés vivants par la terre, d’autres, consumés par un feu intérieur, et enfin d’autres morts d’une épidémie … On pourrait penser que le peuple a enfin compris ! Et bien non, Hashem demande encore à montrer au peuple qui Il a choisi. (Bamidbar 20,17) Pourquoi ce besoin de confirmer de nouveau l’autorité de Moshé et Aharon ? Quelle est exactement l’erreur fondamentale de Korah’ ?

Le Meshekh ‘Hokhma nous indique que Korah’ et son assemblée avaient mal saisi la nature de la kéhouna, la prêtrise. Ils pensaient que ce rôle avait été donné au plus méritant. Si les réalisations spirituelles d’Aharon lui octroient la possibilité d’être choisi, avec le temps d’autres pourraient l’égaler, et dès lors, le supplanter !

Hashem n’a pas choisi la tribu de Levi grâce à une spiritualité supérieure, mais grâce à une qualité intrinsèque qui les destine précisément à la ‘Avoda, au Service Divin, une composante forte de leur identité.

Dans le cas du Roi David, la royauté est promise à ses descendants à condition qu’ils conservent l’Alliance avec Hashem (Tehilim 132,12). Pour Aharon il en est autre, son rôle est définitif et ne dépend pas de l’observance des commandements. Le Sifri (Bamidbar 119) va même affirmer : « Grande est l’alliance contractée avec Aharon, comparée à celle du Roi David »

Par son signe (le bâton de Aharon / tribu de Levy va être le seul à fleurir), Hashem veut montrer aux yeux de tous quelle est la personne qu’Il a choisi. Chaque bâton étant offert « lebeit av », selon la tribu duquel il vient, c’est l’identité naturelle transmise par filiation qui prévaut ici.

Cette qualité immuable au travers des générations ne peut être que le signe d’un choix provenant de Dieu. Grâce à cet épisode Hashem vient mettre un terme final aux contestations du peuple.

 

במדבר פרק טז פסוק ל

וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְקֹוָ֗ק וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־יְקֹוָֽק:

Mais si l'Éternel produit un phénomène; si la terre ouvre son sein pour les engloutir avec tout ce qui est à eux, et qu'ils descendent vivants dans la tombe, vous saurez alors que ces hommes ont offensé l'Éternel.

Le Meshekh ‘Hokhma affirme avec force que Korah’, Datan et Aviram étaient des hommes d’un grand niveau spirituel. Il semble donc évident qu’ils connaissaient pertinemment ce lien entre kehouna et naissance. Mais leurs velléités personnelles les ont aveuglés. Par leurs actions, ils ont voulu nier ce lien naturel entre la kehouna et Aharon.

C’est donc dans un contexte surnaturel, (rappelons que « la Bouche de la Terre » qui les a englouti vivants a été créée dès l’épisode de la création du Monde), qu’Hashem a voulu réprimer cette révolte. « Bezot ted’oun » (Par cela, vous saurez ! voir Bamidbar 16,28). Il n’y avait qu’un miracle qui pouvait exposer cette profonde vérité aux yeux de tous.

 

Raphael Abitbol

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

 

משך חכמה במדבר פרק טז פסוק ל

ואם בריאה יברא וכו' וידעתם כי נאצו האנשים. היה לו לומר "ואם בריאה יברא וכו' אז תדעון כי ה' שלחני". אמנם אמר כי האנשים האלה, קרח דתן ואבירם, אשר היו אנשים גדולים במעלה, אם היה להם בעצמם הדבר בספק כי משה עשה זה מלבו, אז לא היה גדול כל כך חטאתם, כי היו כמוטעים ואנוסים מדמיונם הכוזב. אבל אחרי כי המה לא היה בלבם שום ספק, ורק במרד ובמעל קנאתם עלתה זדון ורשע, לכן אמר אל העדה אשר היו מסופקים בפיתוי קרח: "בזאת תדעו, וכו' ואם בריאה יברא וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'", ורק במרד בלי ספק כלל עשו זה, ופשוט.

Paracha Chela'h selon le Mechekh 'Hokhma

   Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma* ​

210px ohr sameach 1

      

Tricoter le monde : la difficile exigence de la liberté

 

Certains auteurs ont intégré ce qu’écrivait Maïmonide à propos du religieux qui penserait que les lois de la Torah sont arbitraires et sans raison : c’est un malade ! De temps en temps le Méché’h ‘Ho’hma perce le voile des ‘raisons des commandements’ divins. Même si la Bible explique en général que les franges pendantes qui doivent être mises aux vêtements à quatre coins ont pour but de rappeler « de ne pas se laisser détourner par son cœur et ses yeux », le Rav de Dwinsk veut rentrer plus dans le détail de cette obligation. Rappelons que les tsitsit sont constitués de fils doublés passant par un trou et noués ensembles laissant voir un ensemble de huit fils suspendus. De loin, il semble que l’habit n’est pas fini, que certains fils ont oubliés d’être tissés. Cette opposition entre l’habit et la multiplicité des fils qui le constitue, trouve sa signification à travers un verset qui décrit l’œuvre divine en tant que « lumière étendue comme un manteau ». La création recouvre d’un voile pudique l’unité divine donnant des phénomènes de l’univers l’image d’une multiplicité d’évènements  indépendants et sans liens les uns avec les autres. Notre auteur discerne à travers ce voilement de l’unité divine la chance donnée aux hommes pour exercer leur libre arbitre. « C’est parce que le monde est frappé d’incomplétude qu’il revient à l’homme de le parfaire ». Les tsitsit sont l’image de ce monde en suspens : alors que l’homme païen voit dans la nature le summum du beau voire du bien, le juif est convié à y voir un gigantesque terrain pour exercer sa liberté. L’infini du divin n’est pas une donnée mais c’est l’expérience de la nature dans les potentiels qu’elle recèle pour les êtres vivants qui permet de l’éprouver. Il a fallu que Dieu ordonne à sa création de ne pas être à l’instar de son illimitation pour que parfois apparaisse un homme qui soit à l’image de Dieu. Les huit fils sont reliés au vêtement par l’intermédiaire de files-nœuds : l’homme n’est pas abandonné à sa liberté, la promesse d’une aide est faite à quiconque ose le dépassement de la nature. Et cette aide surgit au milieu des fils blancs sous la forme d’un fil azur, couleur du reflet du Ciel sur la mer. « Et toi, homme, si tu tisses le monde tu deviendras un associé de Dieu dans la création, comme il est dit ‘quiconque exerce la justice avec vérité devient l’allié de Dieu ».

Franck Benhamou

 

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

 

משך חכמה במדבר פרק טו פסוק מ

כוונת מצות ציצית לדעתי כך: דזה ידוע, הבורא יתברך בחכמתו המתאחדת עמו, ברא מציאות ראויה לו, היא תעיד על שלמותו וחכמתו, ומציאותו המחויבת והקודמת. אולם העולם השפל ברא ספורי, וזה כי הניח אותה לבעל הבחירה - וכמאמר הכתוב (תהלים קטו, טז) "והארץ נתן לבני אדם" - שהוא ישלים בריאותה, ויפיק אותה לענין נשגב ונעלה. וזהו "בהבראם" (בראשית ד, ה) אל תקרי "בהבראם", אלא "באברהם" (ב"ר יב, יח). ואם האדם מישר דרכו ושומר פקודת הבורא יתברך, אז הטבע כלי חפץ אצל ההשגחה, ותתפשט כוחותיה לאין גבול. וכמו שמצאנו בשני דשמעון בן שטח שהיו עושים כשני כליות וכו'. וכן בריבוי דעובד אדום, ועושר של שלמה וכיוצא בזה. וזה שאמרו (חגיגה יב, א) מאי "שדי"? שאמר לעולמו - "די"! והיינו שדי ורב הכנות הכין ועשה והזמין לעולמו, שהם יוכלו להוציא הבריאה אל שלמותה באופן הטבעי גם כן - אם ישמרו דרכי ה' - לאופן נשגב ואופן יותר נעלה, עד כי יצא מגדר הטבע לענין א - להי. וזה שאמר ר' עקיבא במדרש תמורה על מצות מילה: (שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, איזה מעשים נאים) מעשי הקדוש ברוך הוא נאים או מעשי בשר ודם? והשיב: מעשי בשר ודם, כמו גלוסקא יפה יותר או חטים. ולכן גם מצות מילה, רצה הקדוש ברוך הוא להניח לאדם שיהיה לו במה להתגדר גם בגופו, ולכן ברא מותרות בבריאה, והאדם יבא וימול בשר ערלתו, ובזה יחתום להיות עבד לה'. ולכן מצאנו בירושלמי ובמדרש רבה (בראשית רבה מז, יא) על הא דדריש ר' לוי: ("מל אברהם" אין כתיב כאן אלא) "נימול אברהם" - בדק את עצמו נמצא עצמו נימול, שצעק עליו ככרוכיא ר' זעירא - "כזבנא שקרנא את". מפני כי כל ענין מצות מילה הוא מה שכון הבורא יתברך שהניח מותרות בבריאה, כדי לזכות האדם שיזדכך נפשו בקיום מצותה, ויהא מקיים בזה חפץ ורצון הבורא יתברך. אם כן מה אתה אומר שגם זה עשה על ידי פעולת הקדוש ברוך הוא, אם כן שוב בטלה הכוונה האמיתית בברוא הבורא דבר טפל ומותר בבריאה! לכן צעק עליו: "כזבנא שקרנא", שזהו שקר נראה, ומאמר שסותרו מעצמו.

ומה יאות לפי זה, דבמצות מילה לאברהם אבינו כתוב, מעת שנצטווה והרגיש כי אינו תמים כל זמן שלא מל, כתוב שם "א - להים": - "וידבר אתו א - להים" (בראשית יז, ג), "ויאמר א - להים" (שם יז, ט). וכן בוירא (שם כא, ד) כתוב "וימל וכו' כאשר צוה אותו א - להים", שהוא השלמת הבריאה שהניח השי"ת, להסיר מותרות הבריאה על ידי האדם, והוא יהיה כא - להים להשלים הבריאה, שעל זה נאמר שם "א - להים". וכיון שמל כתוב (שם יח, א) "וירא ה'" - שם מלא עד עולם מלא כמו שביארנו.

והנה הבריאה בכללה מצאנו להכתוב שמכנה האצילות הראשונה בשם מלבוש, וזה (תהלים קד, ב) "עוטה אור כשלמה". וכן מצאנו במדרש (בראשית רבה ג, ד) (מהיכן נבראת האורה? אמר ליה) נתעטף בה הקדוש ברוך הוא (כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו... מקרא מלא הוא "עוטה אור כשלמה"... לולא שדרשה ר' יצחק ברבים לא היה אפשר לאומרה). והוא, כמו המלבוש חוצץ ומכסה האדם אשר לא ייראה האדם ובשרו, רק לבושו, כן להבדיל כביכול, אם כי באמת אין חוצץ ואין מבדיל, וכדאמר הכתוב (נחמיה ט, ו) "אתה הוא ה' לבדך". ומפרש אימתי אתה לבדך? "אתה עשית את השמים והארץ" וכו', אף לאחר עשייתך שמים וארץ גם כן יאות לומר כי הבורא יתברך לבדו הוא, וכמו שהיה קודם בריאת העולם. וכבר האריכו בזה הרבה לכן אקצר. אבל לעין המוחש, השפל, אשר בל יוכל להשיג שום רוחניי, ומכל שכן כבודו יתברך, הבריאה היא כמו מעטה להמאציל, עד כי "איש בער לא ידע" (תהלים צב, ז) "ונבל יחשוב בלבו אין א - להים" (שם יד, א). ולכן נקרא כללות הבריאה "בגד". ולפי הקדמתנו קודם, כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה לשלמותה [אולי כוונה שניה היא במאמרם (בבא בתרא כה, א) "רוח צפונית פתוחה", והבן]. ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית, ולהורות כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטים שעדיין לא נארגו - ולכן צריך גדיל וענף - והיינו להורות שגם בפעילות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ה', גם בזה עזר ממרום תסעדהו. וכמאמרם (קידושין ל, ב) (יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום...) אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו (אין יכול לו). וגם בזה יהא נארג קצת מהשי"ת, ומסיועו הא - להי להמתעורר לבא לטהר. ואתה בן אדם הכן לבבך לבלי לכת אחרי העין והלב, ולתת רסן בעד התאוות החומריות ולדבק בהשי"ת. ובכל דבר מחלקי הבריאה יעשה מצוה מקשרת אותך להשי"ת, וכמאמרם בתורת כהנים (פרשת צו, מכילתא דמילואים פרשתא א, כג): אין לך דבר שאין בו מצוה למקום. ובזה יפיקו ברכה כל מעינות הטבע על פי ההשגחה הא - להית לבלי די, ותצא הבריאה לשלמותה האמיתית כפי כוונת השי"ת. ואתה בן אדם, אם תארוג את הבריאה תיעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית, וכמאמרם (שבת י, א) כל הדן דין אמת (לאמתו, אפילו שעה אחת, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית). וזהו שאמרו סנהדרין צט, ב כל העוסק בתורה לשמה (משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. רב אמר) כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה, שנאמר (ישעיה נא, טז) "לנטוע שמים וליסד ארץ". ואולי יש לומר על הך (פסוק לט) "ועשיתם אותם - ועשיתם אתם", שהוא כאילו עשאו לעצמו. ויתכן שעל זה בא החוט שבו פותל ומגדל הענף [כדברי רמב"ם שחוט אחד תכלת ובו מגדל הענף, עיין בהלכות ציצית (פרק א הלכה ו)] מראה תכלת, שזהו מראה הקשת אשר עליו אמר יחזקאל (א, כח) "כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'", שלדבריו מורה שהשי"ת המאציל כל, הוא הרוקם, הוא העושה גם בפעולת הבחירי, וכמאמר הכתוב (תהלים לז, כג) "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". ובוא אחי וראה מאמרם בחגיגה (יב, א): (אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את הים) היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו (שנאמר "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו", והיינו דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב "אני א - ל ש - די"? אני הוא שאמרתי לעולם - די!). היינו שהניח זה להאדם הבחירי שהוא ישלים אותה והוא יעשה ויבנה פלטרין של מעלה ושל מטה. ולכן בא הרמז במצות ציצית גם כן, באופן זה כשתי פקיעות של שתי. ויש בזה עוד דרושים עמוקים, ואכ"מ.

Nasso- le Nazir et son introspection

   

      Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma* ​

210px ohr sameach 1

Le nazir et l’introspection

 

La parashat Nasso décrit au chapitre VI les lois relatives au nazir.

Le nazir finit sa période de nezirat en amenant un sacrifice au Temple.

Le verset décrivant cette ultime étape contient une incongruité grammaticale:

״ וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד ״   

Ce verset est traduit par le rabbinat : “Voici  la loi du nazir: le jour où s’achèvent les jours de son abstinence, il se présentera à l’endroit  de la Tente d’assignation”.

La traduction ne rend pas compte de la tournure étonnante “yavi oto” “il l’amènera”. Qu’est ce que le nazir devait amener? Au sens littéral, le Mesheh-hohma fait remarquer que l’objet amené au Temple est vraisemblablement la chevelure du nazir fraîchement tondu. Mais le Mesheh Hohma propose une seconde explication: “le nazir s’amène lui-même”. Il doit agir comme un être  extérieur  à lui-même, se prenant par la main pour s’amener au Temple et mettre fin a son nézirat…

C’est que, nous rappelle, le Mesheh-hohma, le nézirat n’est pas un simple acte formel que s’imposerait l’individu; il fait réponse à un besoin de l’homme de se sanctifier, tout au moins de s’éloigner de certaines vanités de ce monde (la boisson, l’esthétique etc…).

Si nous ne sommes pas dans le pur formel, alors l’homme doit se jauger lui-même : en a-t-il fini avec ce contre quoi il se battait en faisant voeu de nezirat? Cette ultime introspection, celle qui permettra à l’homme et à lui seul de décider si son nézirat peut prendre fin – c’est là le sens de cette tournure inattendue : “le Nazir se prend lui-même au Temple” : une dernière introspection doit précéder l’ultime étape.

 

Benjamin Sznajder

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

משך חכמה במדבר פרק ו פסוק יג
(יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (אל פתח אהל מועד). וכי אחרים מביאים אותו, והלא הוא מביא את עצמו - ספרי (פסקא לב). הנה זמן הנזירות לא נזכר בתורה בהדיא, והוא משום שעיקר הנזירות הוא כמו שאמר "נזיר להזיר לה'". וביאר שמעון הצדיק, שהוא כהנזיר מדרום שפחז עליו יצרו וכו'. וזה לגדור עצמו מהתאוות והגאוה והמותרות. ועל זה אין זמן, רק כל אחד ישער בנפשו אם זמן זה יספיק לגדור כחות יצרו, אז די בשלושים או במאה, הכל לפי מה שהוא אדם. והבחינה לדעת אימת נגמר שלמותו ומעלתו, שכחות יצרו לא יוליכוהו שולל, והחמדה לא יתעה להשכל, כשהוא מסתכל על עניני עצמו כמביט על מפעלות אחרים, ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבא למותרות. ואדרבא ייהנה מהעולם ויהיה דעתו מעורבת בין הבריות, כי אינו מכוונת הבורא שלא ייהנו מהעולם. רק זה בגדר רפואה, וכמו שאמרו נזיר חוטא. ולכן דבר בלשון שהוא מביא עצמו כמביא איש אחר, ובהשקפה שהוא רואה מעלת זולתו ושוקל במאזני צדק, כן ישקיף על עניני עצמו - ודייק היטב! ועל פי הפשט, יתכן לומר שיביא את "נזרו" - והוא נזר שלו, הוא השער שעליו "נזר א - להיו". וזה אמר שיביאנה "פתח אהל מועד". אבל אם גלחוהו לסטים, סותר שלושים יום, כדי שיגדל "פרע שער ראשו". ואין פרע פחות משלושים יום. ולכן אמר שלושים יום מגלח ומביא קרבן, ואין נזירות פחות משלושים יום, דאין "נזר א - להיו" פחות משלושים.

 

De la relativité du kavod dû aux hommes

 Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma

210px ohr sameach 1

De la relativité du kavod dû aux hommes

 

"Alors s’avancera la Tente d’assignation, le camp des Léviim, au centre des camps. Comme ils camperont, ainsi ils marcheront : chacun à sa place, suivant sa bannière". 

(Bamidbar 2, 17)

 

Le début du second chapitre de Bamidbar décrit l’ordre du campement dans le désert. La tribu de Yehouda en tête, les tribus sont placées d’une manière spécifique, selon les quatre points cardinaux. Auprès de Yehouda se tiennent Issakhar et Zévouloun, ces trois tribus ouvrant la marche (v. 3-9). Alors que le texte continue la description de l’ordre de campement, et qu’il arrive au centre des camps, où se trouvent les Léviim, il précise : « Comme ils camperont, ainsi ils marcheront : chacun à sa place, suivant sa bannière ». Nous apprenons ainsi que l’ordre de campement est conservé lors de la marche dans le désert.

Le Mechekh ‘Hokhma s’interroge sur l’honneur (kavod) accordé par cet ordre. Quand ce kavod doit-il s’appliquer ? Une lecture précise de notre verset l’entraîne à énoncer un principe général : Le kavod des hommes ne s’applique qu’en présence du kavod de Dieu. En effet, l’ordre de préséance présenté dans ce chapitre de Bamidbar est d’actualité alors que la Tente d’assignation se trouve au centre des camps : « Alors s’avancera la Tente d’assignation, le camp des Léviim, au centre des camps ».

Ce constat est l’occasion pour le Rav de Dvinsk de développer son idée à l’aide de deux exemples talmudiques :

. Un premier texte[1] apprend que le Cohen a préséance pour monter en premier lors de la lecture de la Torah, ainsi que dans d’autres situations. Or, celles-ci sont liées au fait d’honorer la Torah, et donc Dieu. 

. Selon un second texte[2], lorsque plusieurs personnes doivent passer par une même porte, il n’est question de laisser le kavod que pour celles qui sont pourvues de Mézouza ou dans les lieux de cultes (Beth haKnesset et Beth haMidrash), mais non pour un trajet dans un chemin quelconque[3].

Pour conclure, notre auteur rapporte brièvement une dernière discussion talmudique[4] à propos de la validité du pain de proposition (lé’hem hapanim), qui est l’une des offrandes du Tabernacle (michkhan) : lorsque le campement se met en marche, les éléments du Tabernacle sont démontés et portés par les Léviim durant le trajet. Toutefois, le pain de proposition reste posé sur sa table (shoul’han) même pendant le voyage. Or, si ce pain consacré sort du Tabernacle, il est systématiquement invalidé. D’où la question de la Guemara : Considère-t-on que le Tabernacle démonté garde sa sainteté durant le voyage, auquel cas les pains de proposition resteraient valables ? Le Mechekh ‘Hokhma s’arrête sur un argument de la thèse affirmative se fondant sur notre verset : « Alors s’avancera la Tente d’assignation ». Il faut lire : « Même lorsqu’elle avance, elle reste la Tente d’assignation ».

D’après cette lecture, l’idée initiale est confirmée : le kavod lié à la disposition des camps reste d’actualité même pendant la marche dans le désert, précisément car la Tente d’assignation qui se trouve au centre du campement garde sa sainteté pendant les déplacements.

Au-delà de l’aspect technique de ce commentaire, nous retiendrons essentiellement l’idée de fond : l’honneur dû aux hommes de Torah est lié précisément à la Torah. Or dans un contexte complètement indépendant de la Torah, tous sont égaux[5].

 

Yona GHERTMAN

 

 

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

 

משך חכמה במדבר פרק ב פסוק יז

(יז) ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. הענין, דכבוד לא שייך רק כשהם במקום מלך הכבוד, אז היה יהודה בכור לדגלים וראובן שני לו. וכן מחוקי הנימוס, כשיש נכבד, אז צריכים לישב במשטר וסדר. ולכן בפרק הניזקין הפליגו רז"ל בשמירת הסדר בקריאה לספר תורה - החשוב קודם. ורמז לזה מצאנו בפרק שלושה שאכלו (ברכות מז, א): אין מכבדים אלא בפתח שיש בה מזוזה, וכל שכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שכבוד אינו רק במקום מכובד. ואין מכבדים בדרכים. לכן אמר כאן שסדר הדגלים הוא לסדר חנייתם אצל אוהל מועד, הסדר הזה יהיה בעת המסעות גם כן, שאינו דומה לשאר דרכים שאין כבוד ואין סדר למעלה ולקדימה, משום שאהל מועד נוסע בתוך המחנות, ומלך הכבוד שרוי בתוכם, אם כן צריכים להיות בסדר חנייתם על ידו. ולזה כוונו רז"ל במנחות צה א: "ונסע אהל מועד" - אעפ"י שנסע, אוהל מועד הוא ואינו נפסל לחם הפנים ביוצא. היינו שקדושת אהל מועד ומעלתו לא נסתלקה בנסיעתם. וכוונו לדרוש זה מעומק הכוונה, לא מן הלשון

 


[1] TB Guittin 59a.

[2] TB Berakhot 57a.

[3] Les Tossafistes rapportent un autre texte laissant entendre que le kavod s’applique même en chemin. Selon Rabbénou Tam, il convient en fait de faire une distinction lorsque plusieurs personnes sont en chemin, de manière séparée, ou en groupe. Dans ce dernier cas, si plusieurs marchent ensemble, alors le talmid ‘hakham doit effectivement être placé à une place d’honneur au sein du groupe (voir TB Yoma 57a et Tossfot, rapporté par le Rav Kuperman dans ses notes sur ce commentaire du Mechekh ‘Hokhma).

[4] TB Mena’hot 95a.

[5] Bien que ce commentaire n’ait pas une portée halakhique, on notera que de vraies questions de Halakha peuvent se poser à ce sujet. Par exemple : si le Rav cherche une place de parking pour aller au Beth haMidrash doit-on lui laisser la sienne ? Et s’il cherche cette place pour aller faire ses courses ?

De Berlin à Jérusalem, une dialectique de l'exil

  Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*  

210px ohr sameach 1

            

De Jérusalem à Berlin : Une dialectique de l’exil

 

A ceux qui voulaient « voir en Berlin leur Jérusalem », Rav Méïr Sim’ha HaCohen de Dvinsk promettait, dans son célèbre commentaire sur Parachat Be’houkotaï, « une tempête à la violence redoublée qui les jetterait dans un nouvel exil lointain ». L’auteur du Mechekh ‘Hokhma a quitté le monde durant l’été 1926, laissant celui-ci à sa terrible histoire. La « tempête » n’a pas fait que bousculer par la déferlante le peuple juif d’Europe meurtri par ses multiples fractures idéologiques et identitaires. Elle a emporté dans les cendres jusqu’au pronostic lui-même.

Demeure cependant ce texte qui dérange. Une grille de lecture de l’Histoire en apparence verrouillée dont le déterminant négatif, celui qui appelle périodiquement toutes les catastrophes, serait la tendance à l’innovation religieuse, le ‘Hidouch. L’héritage traditionnel revisité par les jeunes loups, tout le peuple redeviendrait agneau, remis à nu, ailleurs, par les affres de l’exil. Fallait-il que ce trauma mainte fois ravivé au regard de l’Histoire jetât à jamais la suspicion voire l’anathème sur toute velléité de ‘Hidouch ? Rien ne commande de s’en tenir à cette caricature sauf à abdiquer devant le décryptage d’un grand texte, complexe, subtil.

La réflexion du Mekhekh ‘Hokhma porte sur le verset de chute prenant le contrepied d’une terrifiante litanie de malédictions : « Et pourtant, même alors, quand ils se trouveront relégués dans le pays de leurs ennemis, je ne les aurai ni dédaignés ni repoussés au point de les anéantir, de dissoudre mon alliance avec eux ; car je suis l'Éternel, leur Dieu ! » (Lévitique XXVI,44)

Dédain, rejet, anéantissement et reniement de l’Alliance évités de justesse, contenus in extremis par la Providence : tout semble relever d’une intentionnalité et vise à démontrer que « l’Eternel » est bien « leur Dieu », seul capable d’une telle intention et d’une telle dextérité dans l’administration du malheur. Nous serait-il donné de comprendre comment et pourquoi ? Le commentaire relève avec l’humilité et la réserve requises ce défi. Cela suppose un découpage de l’Histoire, une dialectique de l’exil et une élaboration critique des notions de ‘Hidouch et de citoyenneté.

 

Un découpage de l’histoire

Tout commence par une double finalité : offrir à l’ère messianique, au terme des siècles, un peuple de l’Alliance, fidèle à lui-même en tant que descendant des patriarches et une Torah transmise non moins fidèlement, exempte des scories et des trahisons, conservée dans sa pureté et dans son authenticité. Tout le reste, dès lors que ce peuple est au contact d’autres que lui, n’est que stratégie en réponse à l’obsédante question : comment contenir les risques d’assimilation et d’altération de l’héritage ?

C’est déjà la préoccupation des « pères fondateurs » de la nation juive. A l’instar d’Abraham érigeant la précaution en principe, Jacob, au seuil de l’Egypte, consacre en sus les codes spécifiques des enfants d’Israël à travers le nom, la langue et l’habit. En intimant l’ordre testamentaire d’être porté en terre de Canaan, racine digne d’elle, il ajoute à la distinction le sentiment d’étrangeté. Joseph et ses frères feront promettre que l’on agisse de même avec leurs restes au terme de ce séjour définitivement perçu comme un exil. Les égyptiens déverseront leur mépris envers cette famille-nation sans lien organique avec eux, telle « des ronces au milieu des plantes. » « Distincts » et « étrangers » confirmera la Haggada.

Sur la période des deux Temples, la capacité prophétique - Nevouah - et, pour le deuxième, l’inspiration mystique - Roua’h haKodech - couplés à l’infaillibilité des institutions en charge de la loi, de la justice et de la transmission, sont autant de garanties d’un bon exercice du ‘Hidouch et de l’appréciation des situations nouvelles. En outre, l’œuvre d’Ezra et de la grande Assemblée, notamment les fameux dix-huit décrets visant à régenter les rapports des juifs et des idolâtres, court tant que le Messie n’aura pas aboli « l’asservissement par les nations », n’en déplaise au prophète Elie qui, eschatologie oblige, devra patienter pour voir établir la caducité de ces décrets. L’héritage et le peuple sont, là encore, maintenus dans leur « authenticité », du moins jusqu’au grand exil…La dialectique de l’exil

En l’absence des garanties d’antan c’est la Providence qui, à partir de la destruction du second Temple, se charge de tout désormais. Comment ? A l’image de La Dialectique du Maître et de l’Esclave d’Hegel, le Mechekh ‘Hokhma décrit une implacable dialectique fondée sur sa connaissance de l’Histoire et autres témoignages d’auteurs illustres.

A la « tempête » des persécutions laissant un peuple juif exsangue en quête d’un lointain refuge succède une période d’un ou deux siècles de calme relatif. Pour survire, les juifs se rassemblent, se solidarisent à nouveaux, refont peuple. Comme on quitte un habit, ils abandonnent leur ancienne langue d’adoption pour revenir à la langue sacrée. C’est le temps de leur Renaissance : un esprit divin souffle sur ces cœurs éprouvés, suscitant un retour à une pratique délaissée et à une étude ruinée par les malheurs. On renoue avec l’espérance messianique et le message des prophètes. Progressivement, l’art de l’étude poussé au sommet à la faveur d’efforts mutualisés laisse entrevoir l’apogée de leur sagesse. Cette apogée, pourtant, porte déjà la marque du déclin.

En effet, si l’Histoire universelle de la connaissance obéit, selon le Mechekh ‘Hokhma, au schéma de la disqualification par les nouvelles générations du savoir de ceux qui les ont précédées, c’est moins par l’expérimentation et l’effet d’accumulation de ce savoir que par le désir d’exister à tout prix à la grâce d’une rupture. Il est dans l’ordre des choses et dans la psychologie humaine de vouloir réinventer son temps, innover, découvrir, proposer l’interprétation inédite des phénomènes comme des textes. Ainsi, toute jeunesse a vocation à se dresser si elle ne veut pas mourir de frustration.

Mais ce qui vaut pour la connaissance universelle, fruit de la raison humaine, ne vaut pas pour l’héritage de la Torah, fruit de la révélation. D’autant que les garde-fous - prophétie et institutions - qui, à l’époque des Temples, permettaient aux Sages d’innover forts de leurs outils d’exégèses, ne sont plus. D’où cette dimension tragique de la fracture générationnelle autour du savoir : que va devenir ce besoin existentiel d’innover devant l’interdit structurel d’innover ?

C’est là que la dialectique de l’exil se poursuit dans sa phase régressive. Lors que l’étude et l’art du Pilpoul – la bien nommée dialectique talmudique – atteignent des sommets d’excellence, la nouvelle génération se cherche un objet révolutionnaire, attend de lui qu’il lui permette de sublimer son immense frustration. Si la capacité de l’approfondissent ne lui est pas donnée, elle se tourne, pour nourrir un propos novateur, vers des doctrines « fallacieuses », des horizons intellectuels « étrangers », des cultures, des langues « étrangères ». Les crédos sont contestés, la Critique Biblique jette la suspicion sur la sacralité des textes pour toute une jeunesse gagnée par l’hérésie. Pour l’assumer, il lui faudra oublier son histoire, sa misère d’antan, dénoncer l’imposture des anciens, se proclamer fils d’une nouvelle terre promise, faire de « Berlin » sa « Jérusalem ».

Puis, se lève une « tempête » plus terrible encore. Retour au premier acte de la dialectique de l’exil, perpétuellement jusqu’au terme messianique…

 

La critique du ‘Hidouch et de la citoyenneté

Le sens de cette dialectique est inscrit dans sa finalité, double finalité comme évoqué : maintenir le peuple et sa Torah dans leur pureté. Pureté menacée compte tenu de la quiétude des jours heureux en pays d’accueil et du rejet par la génération qui n’a souffert ni lutté du « Grand Ennui » cher à Georges Steiner. A ceci près que le désir d’assimilation découle, dans la description du Mechekh ‘Hokhma, de la lassitude des jeunes esprits interdits de ‘Hidouch

Au-delà d’une pensée située – l’opposition frontale à la Réfrome -, au-délà de la radicalité de cette pensée - occulter que la surabondance des savoirs est porteuse de non-savoir, conférer à l’histoire un caractère répétitif ou concevoir un futur déductible n’est pas plus aisé que de nier l’enrichissement mutuel des sages, des théologiens et des philosophes perceptibles chez tant d’auteurs trônant dans la bibliothèque juive - deux notions se trouvent ainsi en souffrance dans le discours de Rav Meïr Sim’ha haCohen de Dvinsk : le ’Hidouch, comme capacité de renouvellement, et la citoyenneté, comme mode d’appartenance à une nation « d’accueil ». La facilité serait de ne pas voir que, derrière ces anathèmes, entre le lignes, se profilent une pratique saine du ‘Hidouch, tout comme une juste appartenance patriotique.

D’une part, la citoyenneté entendue comme appartenance à un ordre politique et social ne contrevient en rien, dans son principe et sous couvert de compatibilité avec les commandements, à l’idée de conserver intactes sa Mémoire, ses valeurs spirituelles, son identité essentielle, sa fidélité aux fameuses « racines ». Au fond, cette citoyenneté-là ne se joue pas sur le terrain de l’exclusivité et ne se nourrit pas de ce qui compose l’identité juive.

D’autre part, l’art du ‘Hidouch « en exil » auquel il est tragiquement impossible de renoncer, trouve peut-être sa juste mesure dans un sens aigue de la perception de soi et du monde, rapport dynamique qui fait voir à chaque instant une nouvelle combinaison, un nouveau trait du texte infini. A chaque instant, nous sommes autres, animés par une force créatrice nouvelle. Connectés au monde, nous sommes révolutionnaires à perpétuité. On pourra sans doute lire ainsi l’appendice du commentaire du Mechekh ‘Hokhma relisant la métaphore talmudique brodée sur un verset des Psaumes au début du traité Pessa’him. « Telle la lumière du matin dans ce monde-ci, ainsi brillera la lumière pour les justes dans l’autre monde » : les justes en perpétuelle découverte-émotion-élévation, lumineuse dialectique digne de l’aube sautillante, de ces matins de l’ici-bas où un autre monde se fait jour à chaque seconde.

Une dernière interrogation demeure, et non des moindres. Ici et maintenant, où nous situons-nous selon le « récit » du Mechekh ‘Hokhma : dans l’imminence d’un déracinement salutaire ou à l’aube d’un siècle de renouveau ? Berlin prise naguère pour Jérusalem, Jérusalem prise demain pour Berlin ?

 

Rabbin Nissim Sultan

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

משך חכמה ויקרא פרק כו פסוק מד
(מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' א - לקיהם. הענין הוא, שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין. וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה הא - לקית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה. חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם. ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען (בראשית מז, כט - לא), וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען [שכאשר ידעו מעלתו, היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח, כמו שאמרו מה מזבח מכפר וכו'. ועיין במדרש שלא יעשו אותו עבודה זרה, יעויין שם].
ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים. וזה (דברים כו, ה) "ויגר שם" - מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם (ספרי שם). פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין, ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף (בראשית נ, כה) "פקד יפקד (א - להים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה"). וכן כל השבטים, שבזה הניחו שורש גדול בלבב ישראל. ולכן (שמות א, יב) "ויקוצו מפני בני ישראל" - שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים (סוטה יא, א) - שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה - ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה - שגדרו וסייגו האומה בי"ח דבר, להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם, שידעו ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי שאפילו אליהו אינו יכול לבטל. פירוש, כל זמן שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבא, לא יבטלו, שהם הם הדברים המקיימים להאומה בגולה, ומזכירים אותו שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.
והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים [אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה א - לקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים]. הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש - "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"!
ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה. כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן. וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והנסיון, בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור. לא כן הדת הא - לוקי הניתן מן השמים, ומקורו לא על ארץ חוצב. הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים, הלא היה להם להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו - בית דין הגדול היה יכול לבטל את דברי בית דין הקודם. ומה שנדרש ב - י"ג מידות, אף בית דין קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם. וראה ביום הכיפורים לענין שעורים מה שאמרו, שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שעור קצוב, יעויין שם. ומלבד זה היה תמיד הופעה א - לקית רוחנית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהם הרוח, והיו נביאים ובני נביאים, ואסיפת בעלי חכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש, והיה גלוי אור א - לקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים. ומההנהגה של האומה בענינים הזמניים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך.
לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח א - לקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט, א).
אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד - פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פר"א, יעויין שם!
וזה "לא מאסתים" - מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המופעת מתורתנו הכתובה והמסורה. "לא געלתים" - הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום. "לכלותם" - הוא על הגלות שזה גיעול וכליון חרוץ להאומה. "להפר בריתי אתם" - הוא על שכחות התורה. רק "כי אני ה' א - לקיכם", רצונו לומר, שהגיעול והמיאוס הוא סיבה שאני ה' א - לקיהם. אבל לא מיאוס וגיעול מוחלטת "לכלותם ולהפר בריתי אתם" חלילה. שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיים גוי זרע אברהם, זרע אמונים, ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית, אשר יקרא ה' לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ה' אחד ושמו אחד. ויש לנו בזה דברים רבים ואכמ"ל.
וזה לדעתי ביאור הגמרא ריש פסחים: וכאור בוקר בעולם הזה יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבא, אשר רש"י ור"ת נדחקו בה. ולפי זה כך פירושה, דכמו דאילת השחר שהוא קופץ כאיל, ומרגע לרגע יפול אור יותר בהיר ויש הוספה בהאור, כן יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבא. שזריחת השמש בעולם הזה על אופן אחד, מה שאין כן לעתיד לבא יהיה תמיד הופעה חדשה והשגות גדולות מרגע לרגע, במה שידעון מה שלא ידעו בידיעת השי"ת. ויתוסף להם הוספה והארה בכבודו יתברך מעת לעת, וכמו שאמר (תהלים פד, ח) "ילכו מחיל אל חיל", שלא יהיה לתלמיד חכם מנוחה בעולם הבא, כך שיהיו רצים בהשגה ובהארת אור א - לקי בלי הפסק. ובזה הפרט יהיה כאור בוקר, שהדמיון הוא בהוספת האור ומרוצתו המתגדלת מרגע לרגע ואינו עומד על תכונה אחת. בינה זה!

 

L'éthique dans le culte

 Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

210px ohr sameach

 L’éthique dans le culte…

 

La Parashat Emor continue les règles concernant le service du Temple qui étayent le livre de Vayikra : lois concernant les prêtres ou les sacrifices.

Au milieu des lois des sacrifices, une accumulation de lois interpelle le Mesheh-Hohma. Ainsi, les versets XXII,26-32 interdisent de sacrifier un animal trop jeune, ou encore de sacrifier un agneau et sa mère un même jour, ou encore l’obligation que le sacrifice soit offert du plein gré par son propriétaire. Ces lois qui ne sont pas purement « cultuelles » méritent une attention particulière.

Alors que l’idolâtrie se caractérisait par une centralité du service de l’idole, la Torah, fait remarquer le Mesheh-Hohma, a annoncé une nouvelle manière d’être religieuse… Ses préceptes ne se confinent plus aux simples détails du service d’un temple, mais (au contraire pourrait-on dire), ils viennent gérer la société, en assurer la rectitude et la morale de ceux qui l’habitent. La Torah se préoccuperait ainsi, principalement, de « l’extérieur du Temple ». Mais c’est là une description bien partielle des livres de la Torah ! C’est occulter tout le livre de Vayika – notre livre – qui lui, comme les cultes idolâtres oserait-on dire, accumule les détails sur le service de Dieu au travers des sacrifices, des libations, des encens etc.…

Ces lois sont-elles semblables ? Non, affirme le Mesheh-Hohma ! Elles sont même radicalement différentes[1] ! Les versets de notre Parasha en sont la preuve. Au sein même du service du Temple, la préoccupation éthique est présente : pas de cruauté envers les animaux ; pas de violence envers les hommes – leurs sacrifices doivent être pleinement offerts etc…

Les spécialistes feront peut-être la moue à la lecture de cette exégèse. Résumer les religions idolâtres à un simple culte sans lois de société qui l’accompagneraient est vraisemblablement un raccourci facilement réfutable. Il n’en reste… Il n’en reste qu’il est pour nous intéressant, au-delà de l’exactitude historique du commentaire, que le Mesheh-Hohma soit interpellé sur la place primordiale de l’éthique, au sein même du culte.

De manière imagée, on pourrait dire que le Mesheh-Hohma nous rappelle ici, que même dans notre relation verticale, la relation horizontale reste omniprésente…

Benjamin Sznajder

 

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

וידבר ד' אל משה לאמר שור כו' והיה שבעת ימים תחת אמו כו' ושור או שה אותו ואת בנו ל"ת כו' לרצונכם תזבחו כו' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך ב"י. הכונה, דידוע שעניני עבו"ז היה לההנות להצורות המשפיעים (לפי דמיונם) במסירות נפשם ובשרפת בניהם ובנותיהם, ובהתגודדות, ובשריטה, הכלל להרבות אכזריות ונקימה בנפש האדם, וכמו שאמר הנביא זובחי אדם עגלים ישקון, עד שהאיר הקב"ה באור תורתו, אשר צוה מצות לישראל לתועליותם ולשלמות המציאות, לא לשלמותו, כי אם צדקת מה תתן לו כו', ולבושו צדקה, הוא נתן ביסודי תורתו חמלה וחנינה על נפש האדם בלי הפוגה ובמחלוקות שונות הכהן מצוה לקדשו, הלוי לשמחו, הישראלי לחוננו בהונו, ובל ימכר לעבד, ואם ימכר באופנים שונים, אז לא תרדה בו בפרך, הגר תושב להחיותו, עבד כנעני שלא לבישו, הבהמה שלא לצערה, ואם נאכל בשרה לא נאכל בלי חמלה, רק באופנים שונים, אשר ממעטים צערה רק כצער המות, אשר מזה לא תנצל, ולא נדוש בחסימה, ושביתה לעבד ובהמה, ופקוח נפש דוחה כל התורה, הקיצור כל התורה ומצותיה מורים חמלה, חנינה, חסד דרכיו של השי"ת. והכפילה התורה אזהרה להקריב קרבנות רק ממינים המצויים ולא הטריח הקב"ה לצוד במדבר (תו"כ) ולהסתכן ע"ז, ושלא להקריב בעודו יונק בתוך ז' תחת אמו, כי הוא חמל גם על נפש הבהמי [כאשר תמצא נשגבות לחכמי הפלסופים], ושלא לשחוט אותו ובנו ביום אחד, וכבר התעוררו ע"ז בעלי המדרש יודע צדיק נפש בהמתו זה הקב"ה, שכתב בתורתו שור או כשב כו' ורחמי רשעים אכזרי זה המן הרשע כו', להורות, כי אין להשם תועליות בזבח ולא חפץ בקרבן, רק עשות חסד ולכת בדרכיו, ולכן לרצונכם תזבחו שיאמר רוצה אני, והשמרו בני, שלא להורות דבר אכזריות בזה, רק ושמרתם מצותי ועשיתם אותם כו' ולא תחללו את שם קדשי, ששמו הטוב מורה על היותו מהוה ומחיה העולמים ורוצה בקיומם ואינו חפץ בהשחתת בריותיו חלילה, לחלל שמו הטוב והקדוש, אולם לא תדמו, כי אם יקרה שיגזרו עליכם לחלל מצותי ולבזות כבודי, כי גם אז תיקר נפשיכם, לא כן ונקדשתי בתוך בנ"י, שאתקדש ותמסרו נפשיכם על כבודי, שזה קדוש השם להבורא, שמצותיו קבועין בנפשותם במסמרות בל ינתקו, שאם המצוה היה באכזריות היה חלילה חלול השם, אבל כיון שאין זה מסבות המצוה, רק מרוע בן אדם הרוצה לבזות שמו הקדוש, אז מצוה לקדש שמו ולהעלות כעולה כליל על אש הדת ולהאיר בזה עיני ישראל הנשארים איך לעבוד לאדון כל היצורים.

 

 

 


[1] L’approche est ici ressemblante à celle de Maimonide dans le Guide des égarés : le culte ressemble, pour mieux s’en différencier. On offre des sacrifices, certes, mais leurs détails sont autant de renvois en miroir aux cultes avoisinants.

La valeur du sang de ton prochain

   Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

210px ohr sameach

Mecheh' Hoh'ma, Ah'arei Mot - Kédochim

La valeur du sang de ton prochain

 

La sidra de Kédochim tonne un appel solennel à la Kédoucha, la sanctification de notre vie. Sans transition s'ensuit toute une série de commandements sans rapport apparent les uns les autres.

Le verset 16 nous enjoint de ne pas rester indifférent, ne pas se tenir sur le sang de son prochain, 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה.

La Torah, en nombreux endroits, nous enseigne le respect de la vie humaine, la plaçant comme valeur cardinale du Judaïsme; sa préservation en toute circonstance doit être recherchée, la plupart des interdits de la Torah peuvent y être trangressés pour cela et une extrême rigueur est exigée aux juges afin de rechercher autant que possible à préserver chaque âme.

Au niveau du sens simple, ce verset condamne, de manière implicite, celui qui refuse de porter assistance à une personne en danger, comme l'explicite Rachi, voir et laisser mourir son prochain lorsqu'on a une possibilité de l'aider et de le sauver.

Il existe beaucoup d'autres extensions à cette défense, soulevées par plusieurs exégètes, ainsi que bon nombres d'applications pratiques.

Le Méchekh’ H’okh’ma y soulève son corollaire judiciaire et va y jalonner les contours de cette injonction divine.

Lors d'un procès où une vie humaine est en jeu, toute personne possédant un témoignage pouvant potentiellement sauver une vie et qui ne le présente pas devant la cour viole cette mise en garde divine et est appelé "שופך דמים", meurtrier. Et ce, même si le Beth Din ne convoque pas ce témoin.

Et le Rav Méïr Simh'a haCohen va encore bien plus loin, dans son אור שמח sur le Rambam. Il va d'un certaine manière, "oser" un glissement entre la lamdanout  d'une oeuvre plutôt technique (du אור שמח) vers le monde de la mah'shava, de la pensée, du sentiment.

Pour lui, la proscription du לא תעמוד va jusqu'à enjoindre le Cohen affairé par son service divin au Temple, à aller porter un témoignage à la condition qu'il puisse permettre d'y apporter des éléments en faveur d'un meurtrier dont la vie pourrait être épargnée. Et ce, quitte à annuler son service.

Voici donc, selon le Méchekh’ H’okh’ma, le sens de 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה, ne reste pas indifférent au sang de ton prochain, même dans Mon Temple, dans cet endroit où Ma présence est la plus manifeste, où Je suis pleinement, à vos yeux et à ceux du monde, 'ה.

Telle est la valeur du sang d'un homme au regard de la Torah.

 

Elie DAYAN

 

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

 

לא תעמוד על דם רעך אני ד'. בספרא. ומנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. פירוש בדיני נפשות שאם יודע עדות לזכותו ונמנע ה"ז שופך דמים וכמו דמוקי הגמ' בסנהדרין דמכאן אף למטרח ולאגורי. ודוקא שיודע לזכותו בדיני נפשות, אבל דיני ממונות הוא רק בשתבעו הבע"ד להעיד ובאם לא יגיד כמבואר ריש הלכות עדות ברמב"ם יעו"ש. ובספר המצות סימן רצ"ז באו כאן דברים אינן מדוקדקין (אולי מסבת ההעתקה). וזה שאמר שבדיני ממונות אינו עובר באם לא יגיד רק כשיתבענו, אבל בדיני נפשות אפילו אין הבע"ד תובעו לא תעמוד על דם רעך שאני ד', אני הוא התובע דמי נפש נקי. ויעוין רש"י. ויתכן יותר, דיעוין בספר אור שמח הל' רוצח, דרבינו מפרש הך דיומא דף כ"ה דאמר ולא מעל מזבחי שעל גג של מזבח אם הוא כהן ועבודה בידו אינו מבטל עבודה דוקא למות, שהעובד יודע עדות להמית הרוצח לא יבטל עבודה, אבל להחיות ללמד זכות להרוצח משום פקוח נפש מבטל העבודה. יעו"ש. ולפ"ז למות דעובר משוס לא תעמוד על דם רעך הוי אפילו כשכהן עומד על גג המזבח ועבודה בידו מבטל עבודה, כדי להעיד עליו להחיותו, לכן אמר כי בסוף מנחות אמר בן עזאי, שלא נאמר בקרבנות לא א"ל ולא שי"ן דל"ת, ולא אלדים רק הוי' שלא ליתן פ"פ למינים, יעו"ש, ולכן לא תעמוד על דם רעך, שמחויב אתה להעיד אפילו במקום שאני ד', הוא בכהן שעבודה בידו על גג המזבח בעוסק בעבודה, ששמה אני ד' הוי' לבדו בלא שאר שמות ג"כ לא תעמוד על דם רעך, דלהחיות אפילו מעל מזבחי. ודו"ק. ויעוין מכות דף כ"א כזה גבי כתובת קעקע. עיי"ש. ועוד יתפרש אני ד' אני הוא שהעדתי זכות תחלה על ישמעאל ועל ישראל בים. יעוין ירושלמי רה"ש פ"א.

Paracha Chemini d'après le Mechekh 'Hokhma

  Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

     210px ohr sameach

 

Parachah CHEMINI : La communauté sera toujours là

 

 

         La Parachah Chemini nous relate la mort des enfants d'Aaron, Nadav et Avihou. Cet événement est bouleversant : ces deux individus étaient deux justes, et ils sont sanctionnés pour une faute infime, quasi involontaire.

         Selon le Mechekh Hokhma, ils se sont trompés lorsqu'ils ont amené l'encens en offrande à Dieu.  Il y avait un autel extérieur (Mizbeah 'Hitzoni)  et un autel intérieur (Mizbeah Pnimi). Dieu exigeait que les offrandes d'encens soient apportés dans le Saints des Saints, comme cela est enseigné au début de la Parachah Ki Tissa et cela nécessitait un apport du sacrifice sur l'autel intérieur. Mais les enfants d'Aaron  ont vu les nuées  de gloire qui accompagnaient les enfants d'Israel depuis la sortie d’Égypte au dessus de l'autel extérieur, et en on déduit, à tort, que les lois des sacrifices étaient indifférentes pour les deux autels. D'où leur erreur fatale.

         On reste ici étonnés, voire choqués : Dieu serait il aussi impitoyable ?  En réalité, il y a un principe connu, que les justes, comme Nadav et Avihou sont beaucoup plus sévèrement sanctionnés que les gens moyens comme nous tous.

         Reste que ce jugement est très dur. Et la Torah elle même rend compte de cette exigence infinie, et sans doute invivable pour nous, juifs français qui vivent plus de 3000 ans après ces faits.

Elle nous relate alors le deuil des frères d'Aaron, et leur manière de vivre cette tragédie au sein du peuple.

« Moïse dit à Aaron ainsi qu'à Eléazar et à Ithamar, ses fils survivants: "Prenez la part d'oblation (Minha) qui reste des combustions des sacrifices, et mangez-la en azymes à côté de l'autel, car elle est éminemment sainte » » 

Voyons précisément ce qui dit le Mechekh Hokhma sur ce verset :

« Mangez la en azymes, à coté de l'autel ; et non à côté de l'arche d'alliance, car comme l'ont enseigné les Sages dans Zevahim 63 : l'arche d'alliance est assimilée à la mort, l'autel est assimilé à la vie.Car l'arche d'alliance est la résidence de la Gloire divine dans son essence, et il faut pour s'y approcher une purification totale, ce qui n'est pas le cas de l'autel qui montre l'unité du peuple dans son lien avec Dieu, et dans un coeur unique. Et en cela on dit que puisque la malédiction était grande, seul l'autel était disposé à ce sacrifice.»

Le Mechekh Hokhma semble distinguer deux modalités du service divin à travers les deux ustensiles que sont l'arche d'alliance et l'autel:

  • un service divin où l'on approcherait la gloire Divine dans son essence est associé à  l'arche d'alliance et est réservé au Cohen Gadol le Jour de Kippour. Une purification totale est absolument nécessaire pour ce service, où la limite entre vie et mort peut être franchie très facilement (et tragiquement).
  • C'est justement ce qui est reproché à Nadav et Avihou : un manque de préparation dans ce service qu'on peut qualifier d'extrême.
  • Un service divin de vie, associé à la communauté d’Israël reliée à ses ancêtres et à son Créateur, et avec un souci constant d'unité. Ce service est associé à l'autel, où l'on amenait les offrandes collectives. C'est grâce à cette dimension de coeur et d'unité que Eleazar et Ithamar, enfants d'Aaron, pourront se consoler de la perte de leur frère.

On voit donc que le service divin est chose peu évidente, mais que malgré les erreurs inévitables qui y sont inhérentes, et qui peuvent parfois avoir des conséquences tragiques, il sera toujours possible de le vivre en collectivité avec amour, comme le suggère la thématique de l'offrande collective associée à l'autel.

Nathaniel Benchimol

 

 

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה ויקרא פרק י
(א) ויקחו בני אהרן וכו' וישימו עליה קטרת. פשט המקרא נראה דהם הקטירו הקטורת במזבח החיצון, וכן כתבו בתוספות עירובין דף סג, א ד"ה מאי דרוש, עיין שם. וטעמם היה, דמה שציוה להקטיר במזבח הפנימי משום ששם היה קודש הקדשים, והיא מעצמותה קודש הקדשים, וכן כתוב בראש כי תשא "במקום אשר אועד לך שמה". וכעת שהכל ראו את הכבוד במזבח החיצון, היה עולה על דעתם שדין מזבח החיצון הוא כמזבח הפנימי. וטעו מפני שראו שקרבן חטאת של אהרן נשרף, והיה בדמיונם שקדושת המזבח בשמיני דין היכל יש לו - "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקודש פנימה באש תישרף" (לעיל ו, כג). שכל חטאת פנימי נשרפת, ולכך נשרף פרו של אהרן, ולכך הקטירו על מזבח החיצון, ונשרפו. לכן על "שעיר החטאת" (להלן י, טז) - כפשוטו, שעל שעיר העם קאי, שחטאת העם נשרף - "דרש (דרש משה) והנה שורף" (שם שם). ולכך "ויקצוף על אלעזר ואתמר בניו הנותרים" - שאף הם היו ראויים לשריפה [סוף יומא (פז, א)]. שלדעתו שטעו שדין חטאת בשמיני - שהכל ראו הכבוד במזבח החיצון - הוי חטאת דין חטאת פנימי יש לו ונשרף. אם כן זה הטעות של נדב ואביהוא שמפני זה הקטירו במזבח החיצון, ואם כן גם הם ראויים לאותו עונש, ודו"ק. אמנם רבותינו פירשו באופן אחר, יעויין בתורת כהנים.

 


 

Paracha Tsav, selon le Mechekh 'Hokhma

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

210px ohr sameach

Parachat Tsav : le 'Cohen-objet'

 

La paracha de Vayikra, et avec elle la majorité de celle de Tsav, traite du sujet des korbanot. Quand faut-il les offrir et quand est-ce un choix, qu’offrir, que doit-on faire avec…

Les derniers 36 versets de notre paracha vont quant à  eux détailler le premier jour de la consécration de Aaron et de ses fils à leur rôle de cohanim dans le Michkan. L’une des actions nécessaire était celle de l’aspersion d’huile d’onction et de sang sur les cohanim et leurs vêtements :

« Alors Moché prit de l’huile d’onction et du sang qui était sur l’autel et en fit aspersion sur Aaron, sur ses vêtements, puis sur ses fils et sur les vêtements de ses fils aussi ; il consacra ainsi Aaron, ses vêtements, et ses fils et les vêtements de ses fils, avec lui. »  (Vayikra, VIII, 30).

À la fin du verset le mot אתוavec lui- semble superflu. Il est clair que si Aaron, ses vêtements, ses fils et leurs vêtements ont reçu l’aspersion les consacrant, ils le sont donc tous, « avec lui ».  Le Mechekh Hokhma nous rapporte le Sifri sur la parachat Nasso – commentant l’inauguration du Michkan- la suite (logique) de notre paracha. Là aussi l’action d’oindre afin de consacrer est présente. Le Sifri vient nous expliquer que nous aurions pu croire qu’au fil des onctions se firent les consécrations : que chaque objet oint fut consacré, tour à tour. Les derniers mots du verset  וימשחם ויקדש אתם – il les a oints et consacrés- qui semblent être redondants, viennent au contraire nous expliquer que la sainteté sur les objets ne prit effet que lorsque tout ce qu’il fallait consacrer fut oint.  Il en est de même dans notre cas. Bien qu’Aaron et ses vêtements reçoivent leur aspersion avant ses fils et leurs propres vêtements, tous furent consacrés au travail dans le Michkan en même temps.

La consécration simultanée d’Aaron et ses vêtements, de ses fils et de leurs vêtements, a une autre répercussion. Non seulement Aaron et ses fils sont dorénavant au service du Michkan et le sont devenus en même temps, mais ils sont aussi égaux à ce qui a été consacré en même temps qu’eux : leurs vêtements. Ou plus précisément à tous les ustensiles nécessaires à leur fonction. L’une des conséquences et qu’il ne sera pas nécessaire de répéter cette consécration[1], même dans le futur.  Le Mechekh Hokhma indique une deuxième halakha[2] qui découle de cette consécration unique : Si l’un des ustensiles du michkan se casse, il suffit de fondre le métal afin de recréer l’ustensile. La kedoucha de l’ustensile cassé reste intacte sur le métal fondu et le nouvel ustensile a donc le même caractère sacré que l’original.

Au-delà de ces deux conséquences halakhiques s’ajoute à mes yeux une autre dimension. En comparant Aaron et ses fils à leurs vêtements (et aux ustensiles du Michkan), ils perdent une partie de leur identité personnelle, de leur indépendance : ils sont dorénavant dédiés au service de Dieu. Ce n’est qu’en faisait annulation de leur identité personnelle qu’Aaron et ses fils peuvent représenter le Peuple dans leur service[3]. Notre verset, par ses mots « redondants » vient faire allusion à ceci. Dès l’instant où le Cohen, ayant été oint,  ne peut pas se sentir « supérieur » aux autres car par cette même action il a été « rabaissé » au niveau d’un objet, il lui sera possible de se dédier, corps et âme, au service qui est demandé de lui.

 

Nathalie Loewenberg

 

 

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

 

ויקרא פרק ח

(ל) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן־הַדָּם֘ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמִּזְבֵּחַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל־אַהֲרֹן֙ עַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת־ אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְאֶת־בָּנָ֛יו וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ:

משך חכמה ויקרא פרק ח

(ל) ויקדש את אהרן את בגדיו (ואת בניו) ואת בגדי בניו אתו. יתכן מה שדייק מילת "אתו", כמו דתנן בספרי נשא סימן מ"ד: "וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו" (במדבר ז, א), שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש, תלמוד לומר "וימשחם ויקדש אותם" (שם) - מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם. כן באהרן ובניו, לא נתקדש אהרן עד שנמשחו בניו, וזהו "ויקדש את אהרן וכו' ואת בניו ובגדי בניו אתו" - ש"אתו" נתקדשו יחד, שלא נתקדש אהרן קודם הזיה שעל בניו, ונכון. והנה בכל מילי שוים הכהנים לכלי שרת, שאהרן ובניו במשיחה, וכל הכהנים בהלבשה ועבודתם מקדשתם [עיין יומא דף יב, א ודו"ק שם]. וכן בכלים, הראשונים במשיחה והאחרונים בעבודה. וכן אמרו בתורת כהנים צו פרק יח סעיף א: יכול יהא אהרן ובניו טעונים משיחה לעתיד לבא, תלמוד לומר זאת משחת אהרן וכו'. וכן בכלים כתב הרמב"ם פרק א מהלכות כלי המקדש: ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם. הרי אנו רואים דבהנך מילי שוים הם ודו"ק.

 

 

 

 

 

[1] Dans le talmud Yerouchalmi , Chviit 1, 1 il est demandé d’où vient la nécessité de décrire cette investiture en détails puisqu’elle ne sera pas répétée à l’avenir. La réponse donnée est que comme pour le Déluge, cette narration est nécessaire à notre connaissance de notre histoire.

[2] Ramban Klei Hamikdach, 1, 13

[3] Voir le le Rashar Hirsh, Chemot 29, où il revient sur ce thème à nombreuses reprises.

Le livre de Vaykra

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

210px ohr sameach

Le livre de Vayikra : une langue pour dire le sacrifice

 

Ouvrir le livre de Vayikra est toujours une gageure : comment trouver sa place dans des textes si bien codifiés ?  Alors que le reste de la Torah est une longue épopée, historique et un peu lyrique, permettant des interprétations amples. Il pose aussi un second problème : les sacrifices sont très loin de notre horizon et de notre époque. La façon adoptée par tous les commentateurs consiste à noter les toutes petites variations de langage d’un texte au langage très épuré pour les interroger. Le livre commence par un descriptif précis du Ola (holocauste, complètement brûlé sur l’autel après sacrifice). Les versets décrivent d’abord le déroulement pour le gros bétail. Le protocole du sacrifice du petit bétail est identique … à quelques nuances près. On apprend que le gros bétail doit être sacrifié devant Dieu, alors qu’il est précisé pour les petits animaux qu’ils doivent être égorgés au nord (tsafoun) de l’autel. Le verset[1] est pourtant clair : le gros bétail est aussi sacrifiée au nord de l’autel. Pourquoi ne pas l’avoir précisé dans ce premier cas ?

Le Midrash répond que le nord (tsafoun) renvoie au sacrifice d’Isaac « dont les cendres sont montrées (tsafoun[2]) perpétuellement devant Dieu ». De quoi parle-t-on ? Le Méché’h ‘Ho’hma renvoie à un texte talmudique[3] où il est dit que le « nord est ouvert », il devient l’image de la liberté humaine, et la possibilité de choisir son destin.  Et un homme l’a utilisé, c’est Abraham qui a eu « l’audace de sacrifier le destin de peuple juif à Dieu, de sorte à ce qu’il a presque confisqué la liberté de la nation, en y introduisant une seconde nature : vouer son destin à l’amour de Dieu[4] ». Texte très dense, qu’il faut décrypter. « Les cendres montrées perpétuellement devant Dieu » renvoient à cette seconde nature, celle d’un peuple qui donne sa vie[5] -réelle- à l’amour de Dieu. On peut assumer ce destin ou le refuser, mais le peuple juif se définit par rapport à lui. Isaac a été substitué par une pièce de petit bétail : c’est donc ce type de sacrifice qui est tout désigné pour renvoyer à ce thème. Le gros bétail quant à lui renvoie à l’épisode funeste du veau d’or, d’où l’évitement de mentionner le nord (tsafoun) dans son protocole, les images produites dans l’esprit eurent été contradictoires.

Avec ce thème notre auteur va aller plus loin justifiant par exemple que les sacrifices d’oiseaux[6] n’ont pas besoin d’être sacrifiés au nord : le modèle de la ligature d’Isaac n’est pas pertinent pour ce type d’animaux. Il justifiera avec ce même argument que les offrandes des chefs de tribus apportés à l’inauguration de la tente du rendez-vous, n’exige pas d’être sacrifiés au nord de l’autel. En effet, l’audace du chef de tribu N’ahchone[7], d’avoir sauté le premier dans la mer rouge, qui donna une légitimité aux chefs de tribu, relève d’un autre enjeu que celui de la ligature d’Isaac : il s’agissait d’une démonstration individuelle et non d’un témoignage de la vocation de tout un peuple[8].

Le livre de Vayikra n’a pas bonne presse, pour une raison essentielle : il n’est pas de bon ton de parler de sacrifice, sous forme réelle ou métaphorique. Chacun argumentant qu’il n’en fait pas dans sa vie, et qu’il vit une vie libre et sans contrainte : cela est faux, et permet de dissimuler les sacrifices consentis par chacun au quotidien sans les assumer en tant que tels ; le rejet de la question des sacrifices personnels dans le monde moderne est motivé souvent par la crainte de faire peser sur son entourage son propre engagement. Le livre de Vayikra, est une invitation à réfléchir sur ses engagements, il procure en cela une langue pour le dire, à qui veut bien lire.

Franck Benhamou

 

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

 

משך חכמה ויקרא פרק א פסוק י

הנה כתב צפון בצאן ולא בבן בקר, אף על גב דבכל מקום כתוב "במקום העולה", אלמא דשם עולה הוא נשחט בצפון, ובכל זה נזהרה התורה להזכיר צפון רק בצאן ולא בבקר. ומשום הכי, בפר משיח (ויקרא ד, ד) ובפר העלם דבר (שם פסוק טו) לא נזכר "במקום העולה". ועיין תורת כהנים וריש פרק איזהו מקומן. אמרו במדרש לפי שצפון מורה על עקדתו של יצחק שצפון אפרו לזכרון לפני ה' תמיד. והכוונה שאמרו שרוח צפונית פתוחה, ומורה על הבחירה החופשית שעשה אברהם אבינו, שיהיה מסור נפשו של הישראלי להשם וכמעט ששלל הבחירה מבניו אחריו, וכמעט הוקבע טבע קיים בנפש הישראלי למסור עצמו על אהבת השם יתברך. לכן לא כתיב רק בבן צאן, זכר לאילו של יצחק (בראשית כב, יג) הבא תמורת יצחק. ולכן לא נזכר בבן בקר בהדיא, ד"גם אלה תשכחנה" - זה מעשה העגל, אשר עשו שור אוכל עשב, ואינו צפון לפניו.

ובזה אתי שפיר מה דדחי בגמרא על קל וחומר דתורת כהנים דבן עוף יהיה טעון צפון מקל וחומר שמליקתו טעונה כהן, ופריך מה לעולה שכן שחיטתו טעון כלי. דעיקר כלי נפקא לן מקרא ד"ויקח המאכלת" כדיליף סוף דם חטאת (זבחים צז, ב). וכיון דבן עוף אינו טעון כלי, הרי דאינו דומה לאילו של אברהם אבינו, שהיה בכלי [והמאכלת דריש שמאכלת לישראל שכל מה שאוכלין בעולם הזה הכל בזכות זה]. ואם כן שפיר לא טעון צפון, מה שאין כן בכולהו, וזה פרכא חזקה. ולכן בקידושין (לו, ב) לא פריך שכן טעון כלי, דאדרבא בעצמו של כהן דמעכב עדיפא טפי וחשיבא, וכמו דחזינא דחטאת הפנימי טעון נתינה בעצמו של כהן. רק לגבי צפון, הכוונה דאינו דומה לאילו של אברהם, דעל זה עיקר הוראת צפון, ודו"ק היטב.

ובזה אתי שפיר מה דאמרו מנחות דף כו, ב: (בעי חזקיה, אברין שסידרן וסידר עליהן את המערכה, מהו?) "על העצים" (אמר רחמנא), דוקא (על העצים, או דילמא כיון דכתוב קרא אחרינא "אשר תאכל האש את) העולה על המזבח" (להלן ו, ג) - אי בעי הכי עביד (אי בעי הכי עביד, תיקו). פירוש דגבי בן בקר כתב "על העצים" (א, ח), דאי בעי עביד כמו שעשה אברהם לאיל ששחטו והקטיר ממעל לעצים אשר על מזבח. וגבי אשר ירום הדשן דמדבר שם מעולת תמיד שהיא מוכרחת להיות במזבח והיא עולת צאן (שמות כט, לח), לזה אשמע לן דאף אם מקטיר העולה מלמטה לעצים על המזבח גם כן כשר, אף דלא הוי דומיא לאילו של אברהם אבינו.

ולפי זה אתי שפיר מה דאין שעיר נחשון טעון צפון. משום דאמר בתוספתא ברכות (ד, טז): מפני מה זכה יהודה למלכות, לפי שקפץ נחשון ושבטו לתוך הים, קידש שמו של מקום וכו'. לכן אינו טעון להזכיר עקידתו של יצחק, שכן היה לו מסירת נפש על קדוש השם יתברך בים. לכן לא היה נזקק להצריכו צפון בקרבנות אשר אינן לדורות, רק לשעה, כמו חטאת, דנדבה ליכא ביחיד ודו"ק, ולא היה קרבנו נזכר להזכירו זכות אבות ודו"ק.

 

 

[1] Vayikra 4.4 ou 4.15.

[2] Contrairement à ce que l’on peut croire le mot tsafoun ne renvoie pas à ce qui serait caché, pour signifier gardé, comme l’a pensé Kaufman dans son commentaire sur ce texte du Méché’h ‘Ho’hma, perdant ainsi dans la luminosité du texte. Tsafoun vient du verbe Tsofé, voir. Une seconde remarque s’impose sur ce Midrash qui a été malmené par les commentateurs : de quelles cendres parle-t-il puisqu’Isaac n’a pas été sacrifié ? Il ne faut rien comprendre à l’écriture midrashique pour y lire un texte crypto-chrétien ! Notre auteur ne se chauffe pas de ce bois !

[3] Baba Batra 25a/b. Texte très intéressant qui réclame une étude spécifique.

[4] Thème déjà évoqué par Benjamin Snajzder dans la paracha de Vayakhél, et très souvent présent chez le Méché’h ‘Ho’hma.

[5] Toute la densité du texte provenant de ce paradoxe d’un sacrifice qui n’est pas une mort.

[6] Zva’him 48 b

[7] Voir ce qu’en dit Benjamin Snajzder dans l’article cité.

[8] On pourra aussi retrouver ce thème dans le commentaire du Méché’h ‘Ho’hma sur Vayikra 23.24.  

Vayakel-Pekoudei : Impulsif ou réfléchi ?

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

210px ohr sameach

Parashat Vayakel-Pekoudey – Impulsif ou réfléchi?

 

Moshé dit aux enfants d’Israel: “Voyez, Hachem a proclamé nommément Betsalel, fils d’Ouri, fils de H’our, de la tribu de Juda. Il l’a rempli d’esprit Divin, de sagesse, d’intelligence et de connaissance, et de tout art …” (Chémot XXXV – 31, 32)

Ce verset qui fait l’éloge de l’intelligence de Betsalel - l’”architecte” du Tabernacle- frappe par la longueur des détails quant à  sa noble ascendance. C’est cette généalogie rallongée qui sert de porte d’entrée au commentaire du Mesheh-Hohma.

H’our, le grand-père de Betsalel a été, selon le Midrash, tué par la foule en furie lors de l’épisode précédant le veau d’or, alors qu’il essayait de s’opposer aux dérives idolâtres qui commençaient à pointer…

Malgré le danger évident, il n’a pas hésité à risquer sa vie pour la cause qui lui était chère. Ce même élan est retrouvé à nouveau dans la tribu de Yéhouda – aussi citée dans le verset- lors de l’épisode de la mer rouge. Les enfants d’Israël partagés quant à l’attitude à adopter face aux égyptiens se rapprochant, étaient inactifs et indécis. Nah’shon, guidé par son courage s’est alors jeté à l’eau, au sens propre du terme, forçant la mer a s’ouvrir…

Deux épisodes identiques quant à la prise de risque, au sacrifice (messirout nefesh) dont ont fait preuve les parents de Betsalel.

Etre prêt au sacrifice, explique le Mesheh-Hohma, est une attitude quasi-impulsive. La spontanéité guide plus, en ces moments-là, que la froide réflexion…

Ainsi, H’our et Nah’shon se sont hissés au-dessus de la réflexion en ces moments cruciaux.

Mida-keneged-mida : la récompense vient en miroir, continue le Mesheh-Hohma. Par mérite de ces aïeux qui ont dépassé par moments, le froid calcul intellectuel,  Betsalel a été gratifié de “sagesse, intelligence, et tout art”.

Retournement étonnant que ce commentaire… La spontanéité face à la sagesse posée et réfléchie…

On peut tenter de le prolonger. La sagesse dont a été gratifié Betsalel n’est peut-etre pas le pur miroir de la spontanéité presque irréfléchie de ses aïeux. Un passage du Talmud dans Berah’ot[1] le laisse entrevoir:

“Rav Shmouel bar Nahmani disait au nom de Rav Yonathan – Betsalel est nommé en écho à sa sagesse :Lorsque Dieu ordonna a Moshe de construire “un Tabernacle, une arche et des ustensiles”, ce dernier transmis l’injonction a Betsalel en intervertissant l’ordre “construis une arche, des ustensiles et un Tabernacle”.
Betsalel entendant cela, s’étonna : ”Construit-on une maison après en avoir construit le mobilier ?! Dieu n’aurait-Il pas ordonné de construire Tabernacle, arche puis ustensiles?”
Moshé s’étonnant de la perspicacité de Betsalel s’écria: “Betsalel, serais tu dans l’ombre de Dieu –betsel-el?!”

Ce passage du Talmud est étonnant a plus d’un titre. Le Rav Kook dans son Eyn-Aya y décèle la preuve du sens aigu de l’esthétique chez l’artiste qu’est Betsalel : alors que Moshe, en Maitre de la loi, prend soin de préserver l’ordre d’importance, de sainteté, quand il énumère les objets – l’Arche sainte, porteuse des tables de la loi apparait en premier, Betsalel, quant à lui est sensible à une autre dimension.

Cette aggada nous semble donc pointer du doigt une autre forme d’intelligence qui ne serait pas, elle non plus, une réflexion lentement construite.

Peut-être pourrait-on, dès lors, poursuivre l’idée du Mesheh-Hohma : la spontanéité de ses aïeux a engendré une intelligence chez Betsalel; mais une intelligence qui ne serait pas un simple midda-keneged-midda, un miroir du caractère impulsif de H’our ou Nah’shon, mais une intelligence qui se hisse elle-aussi au-dessus des calculs posés et clairement définis…

 

Benjamin Sznajder

 

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה שמות פרק לה פסוק לא
(לא) ראו קרא ה' בשם בצלאל (בן אורי) בן חור למטה יהודה וכו'. הענין דמסירת נפש צריך להיות שלא בחקירה והתחכמות יתירה, ויהודה מסר עצמו בים במסירות נפש, כמו דאיתא בתוספתא דסוטה, וכן חור מסר עצמו בעגל. דהחקירה תעכב [ברצון פנימי] מלמסור נפשו על קדוש השם יתברך כעדות יעב"ץ החסיד. לכן אמר שבעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדי, לכן "וימלא אותו בחכמה ובדעת" וכו' והבן.
ובגמרא פרק הרואה: בצל א - ל היית וכו'. ביאור הענין כך: דפרטיות של ישראל קדוש, אבל שארי קדושות קדושות יותר. אבל כלל ישראל אין דומה להם, וכל הבריאה כולה בשביל ישראל שנקרא "ראשית". ולכן המשכן - הוא ישראל שבחיבור הקרשים והקרסים והיריעות נעשה האוהל אחד. ולכן בפרטיות העשיה בתרומה, נזכר כלים ואח"כ משכן, שהארון מקודש יותר מפרטיות מישראל. אבל בכלליות בפרשת תשא כתוב משכן קודם, שזה עיקר הכוונה, שהמשכן שכלל בני ישראל באים בתוכו מקודש יותר במקום המיועד לשכינתו יתברך - שכללות עדה קדושה אין לה שיעור. ולכן בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות (ברכות נה, א) והיה בקי איך מהצירוף יולד ענין גבוה וחדש אשר אינו בפרטים רק בכלל, וכמו שהבריאה הכללית טוב מאוד - וכמו שכתוב (בראשית א, לה) "וירא (אלקים) את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" - כן בישראל, לכן הקדים המשכן.
משה נצטווה בתחילה כלים (שמות כה, י - מ) ולסוף משכן (כו, א - כז), לכן כתוב גבי כלים (שמות כה, מ) "אשר אתה מראה" - בינוני פועל עומד. ובמשכן כתוב (שם כו, ל) "הראית" - לשון עבר, שהנבואה מהמשכן היה מצויר אצלו מקודם כלים. ועיין ברכות נה, א בזה ודו"ק. 


[1] Berahot 55A

Ki-tissa : il n'existe pas de sainteté intrinsèque

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

210px ohr sameach

Ki-Tissa – Il n’existe pas de sainteté intrinsèque

 

Lorsqu’on parcourt les premiers textes rédigés par les membres de ce « projet Mechekh Hokhma », il est frappant de constater qu’il n’hésite pas à remettre en question quelques « vaches sacrées », si j’ose utiliser une expression particulièrement adéquate dans le cadre de cette Paracha qui traite du Veau d’Or.

On a en effet vu que le Mechekh Hokhma refuse catégoriquement de s’appuyer sur un miracle[i], de penser qu’un statut quelconque (même celui de Cohen) est une garantie de protection contre certains comportements dévoyés[ii], que la sainteté était un chemin que chacun n’empruntait pas à la même vitesse et de la même façon[iii] ou encore que la capacité des hommes à vivre en société dans l’harmonie était plus important qu’un respect scrupuleux des Mitzvot[iv]. Il refuse également la démagogie : si Moché était à ce point considéré, c’est parce que l’élite reconnaissait ses qualités alors que le peuple s’en méfiait.[v]

De là ressort une extrême lucidité sur la nature humaine, ainsi qu’une distance et une réserve vis-à-vis de toute attitude qu’on pourrait qualifier de mystique.

Ses traits ressortent de façon encore plus profonde dans un long développement sur un passage de la Paracha Ki-Tissa, péricope tragique s’il en est avec l’érection du Veau d’Or et la réaction invraisemblable de Moché, qui jette à terre les tables qui lui avaient été transmises par Dieu au Sinaï.

Il n’est pas sûr que l’on perçoive encore aujourd’hui le caractère transgressif du geste de Moché. Imaginez un rabbin qui rentre dans une maison avec un Sefer Thora dans les mains. Ce qu’il voit dans cette maison ne lui plaît pas du tout. Quelle serait une réaction sensée ? Pourquoi pas faire demi-tour pour mettre à l’abri le Sefer Thora, le temps ensuite de réprimander la collectivité comme il se doit ? Ou bien encore brandir le Sefer Thora comme arme et comme rappel de la sainteté que nous demande d’atteindre la Thora ? Mais il ne viendrait à l’esprit de personne de jeter le Sefer Thora à terre. Ce serait porter atteinte à la sainteté de l’objet, mais aussi de véhiculer l’idée que le message de la Thora est caduc du fait d’une déviation ponctuelle d’une partie du peuple. Le rabbin qui ferait cela serait, probablement à juste titre, accusé d’avoir laissé ses pulsions s’emparer de lui au point de réagir de façon disproportionnée et erronée.

Dans le cas de Moché, il ne s’agit pas d’un « simple » Sefer Thora, il s’agit de l’exemplaire unique des Tables d’Alliance, gravées par Dieu lui-même ! Et lorsqu’il les jette à terre, non seulement Dieu ne le lui reproche pas mais il le félicite ! Comment expliquer le peu de respect finalement que porte Moché aux tables, alors qu’elles sont de provenance proprement divine ?

Le Mechekh Hokhma donne une réponse tranchante et dénuée de toute ambiguïté. Plutôt que de les interpréter, je préfère vous livrer une partie des paroles du Mechekh Hokhma de façon brute, sachant que le texte original est anormalement long.

« La Thora et la Foi sont les fondements de la nation d’Israël. Et toutes les saintetés : la Terre d’Israël, Jérusalem, etc… ne sont que des détails et des branches de la Thora et elles ne sont sanctifiées que par la sainteté de la Thora.

Il n’y a donc aucune différence entre tout ce dont traite la Thora, dans le temps et l’espace, et elle s’applique de la même façon, que ce soit en Israël ou en dehors de la terre. Et c’est le même principe pour les hommes : la Thora ne fait pas différence entre le plus grand des hommes (Moché) et le plus bas d’entre eux.

(…) Et n’allez pas croire, à Dieu ne plaise (Hallila), que le Michkan et le Temple sont des entités intrinsèquement saintes !

Dieu réside parmi ses enfants et si « Comme Adam, ils transgressent l’Alliance », il leur retire toute sainteté et rend ces objets complètement profanes. Ce qui a permis d’ailleurs à Titus de rentrer dans le Saint des Saints avec une prostituée[vi], sans subir de dommages, car la sainteté du lieu avait été retirée.

Encore plus fort : les Tables d’Alliance, « écrites par Dieu », elles non plus ne sont pas saintes intrinsèquement : elles le sont lorsque vous observez les commandements qui y figurent.

Et quand la mariée s’est prostituée sous le dais nuptial[vii], les tables ne sont alors à considérer que comme de la vulgaire poterie et n’ont plus aucune sainteté en elles-mêmes. Elles n’en possèdent que lorsque vous observez les injonctions qui y figurent(…)

Pour finir : il n’y a rien dans le monde qui soit saint sans être relié à une dimension de service et de soumission à Dieu. Seul le Saint-Béni-Soit-il est saint dans son essence. (…) Il n’y a rien dans la création qui soit saint intrinsèquement, si ce n’est par l’observance de la Thora, conformément à la volonté de Dieu. (…)
Toutes les saintetés ne découlent que des commandements du Créateur à Le servir 
»

Le texte du commentaire est inhabituellement long, battant en brèche certaines idées reçues et on sent à sa lecture que le Rav Meïr Simha Hacohen de Dwinsk aborde un sujet essentiel.

Si Moché s’est permis de casser les tables, c’est bien parce qu’elles n’avaient plus une once de sainteté en elles, puisque cette même sainteté dépend étroitement du comportement des enfants d’Israël et que dans ce cas précis, il est inexcusable.

Aujourd’hui, peut-être plus encore qu’à l’époque du Mechekh Hokhma, ces notions de sainteté sont parfois utilisées à des fins politiques et idéologiques, qui relèguent au second plan la dimension essentielle de l’observance des Mitzvot[viii] et de leur capacité essentielle à sanctifier, dans le cadre d’un processus, le monde qui nous entoure. La sainteté est un chemin, un idéal à atteindre qu’on ne peut jamais considérer comme acquise de façon essentielle, au risque de perdre de vue l’obéissance absolue que nous devons aux injonctions de la Thora

Penser qu’il existe une sainteté intrinsèque, indépendamment du comportement humain, c’est, d’après certains commentateurs, l’erreur de perspective qu’a commise Korah : « oui le peuple peut fauter, mais il reste saint. Le peuple juif a une sainteté particulière par rapport aux autres peuples ».

Il faut rappeler que Korah n’était pas un mécréant mais un Grand d’Israël et qu’une mise en garde telle que celle que défend le Mechekh Hokhma touche un point tellement subtil et explosif, qu’un commentaire argumenté s’avérait profondément nécessaire.

Il n’est pas rare aujourd’hui en effet d’utiliser les concepts de sainteté de la Terre d’Israël, de Jérusalem, du peuple juif ou de certains rabbanim pour justifier certains comportements contraires à la loi de Moché et d’Israël.

Cette tentation, le Maître de Dwinsk en était parfaitement conscient, d’où son avertissement qui transcende, encore une fois, les générations.

FRISON

 

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה שמות פרק לב
(יט) ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שוה בארץ ישראל ובחו"ל [לבד מצוות התלויים בארץ]. וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים - משה איש האלקים - להשפל שבשפלים. ומשה, לא קראו התורה רק סרסור. אבל אין התיחסות התורה לו, והתורה היא מחוייבת המציאות, כי קוב"ה ואורייתא חד, וכמו שהוא מחוייב המציאות, כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות יתברך שמו. והנה דל השכל, קצר ידו להשיג מציאות מחויב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכן חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים לאמר: זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו. ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה, כאשר ראו כי "בושש משה", נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל, והוא העלם ממצרים. וזה היה גם חטא עגלי ירבעם, יעוין שם היטב למתבונן.
ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה. והראיה, כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדיבור מתיחס למשה. ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות - "מכתב אלקים" - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה. וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד. והכרובים, חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונם של מקום בזמן "שפניהם איש אל אחיו" וכו' ודו"ק. ולכן "אין בארון רק (שני) לוחות" (מלכים - א ח, ט) והספר תורה (בבא בתרא יד, א), והכרובים המה מבחוץ על הכפורת, לא בארון, רק שמורים למציאות המלאכים, כמבואר במורה חלק ג פרק מה.
וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" [וראה כי גדל טעותם עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק אל ביאתו, רק היו משוקעים בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותם, "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רצונו לומר כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו. ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה ב"ה ותורתו הטהורה. וזהו דברי הגמרא בכמה מקומות (תענית כו, א) ומכילתא (יתרו יט, ב) שגם על עת עמידתם בהר נאמר "ובלבם יכזבו לו" - שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצוייר, ולכך טעו בעגל. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב, והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות. ולכן נתן לו הקדוש ברוך הוא "ישר", שאמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים י, א - ב) "פסל לך שני לוחות אבנים וכו' וכתבתי על הלוחות וכו' אשר שברת", היינו גם כן להיות לאות על השורש שלימדת להם בשבירת הלוחות. זה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד, ב), ולהורות כי הראשונים אשר "מעשה אלקים המה" - כמשמעו, הוא בכבודו עשאן, רש"י - המה שבורים, ולוחות שפסל משה - המה השלמים! להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה מפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש, הנמצא האמיתי, הבורא הכל ית"ש וזכרו. וכמעט על זה נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה "כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד, טו) "השמר לך וכו'" (שם פסוק ט) ודו"ק.
ולפי זה גם זה מכלל הטעות שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים (פסוק א). ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקדוש ברוך הוא בהשגחתו הפרטית העלן. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא "לך רד כי שחת עמך" במה שיחת? שאמרו "אשר העלית מארץ מצרים", שגם אותך חשבו לא - לקי, וכאילו היית מעלה אותן ממצרים מכוח אלקי בלתי השגחתי הפרטית. וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת כי אמרו (במדבר כא, ה) "למה העליתונו" - שניהם שוים, באו אז הנחשים ונשכום יעויין שם ברש"י ודו"ק.
ובזה מבואר דברי התורת כהנים (ויקרא) סוף פרק א (סעיף ב): 'דבר אחר "משה משה", הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו'. דכוונתו אל הענין שבארתי שלא היה למשה שום ענין או כח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקדוש ברוך הוא בכל פרט כפי הצורך להנהגה הניסית לאותה שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין קרבן אהרן. ומה שכתבתי נראה נכון ודו"ק.
וזה מה שכתוב (ויקרא יט, ל) "ואת מקדשי תיראו", לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש (יבמות ו, ב). וזה (ויקרא שם שם) "אני ה'" - מה' אתה ירא. ולכן אמרו הפלשתים כאשר בא ארון יושב הכרובים: "מי יצילנו (מיד האלהים האדירים האלה - שמואל - א, ד, ה), שלא היו מבינים זה. לכן אמר (תהילים צט): "ה' מלך ירגזו עמים יושב כרובים תנוט הארץ (פסוק א). "ה' בציון גדול (ורם הוא) על כל העמים" (פסוק ב). "יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא" (פסוק ג), שיבינו וידעו כי רק שמך קדוש הוא וכו' וכו'. "רוממו ה' אלקינו (והשתחוו להדם רגליו) קדוש הוא" (פסוק ה), שרק ה' קדוש הוא. וראה! "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (קוראים אל ה' והוא יענם", פסוק ו) - שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש, שקראו קודם שנבנה המשכן, וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק: "שמרו עדותיו וחוק נתן למו" (פסוק ז) - הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן, ולשמואל לבנות מקדש, וכמו שמסר לדוד מגילת בית המקדש [ירושלמי מגילה פרק קמא]. לכן: "רוממו ה' אלקינו" (פסוק ט) - שהוא המקדש כל הנקראים בשמו ודו"ק.
ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו, עם העיקר שהבורא יתברך בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד. כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים, ומשאתו יעצו להדיח כי אי אפשר למשכיל לאמר כי כל הענינים נפלו במקרה כדעת האוילים. ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל, ואם יעבדום וימסרו נפשם בפעולות וענינים אשר מראה כי כוסף הנפש להם ודבוק להם בכל כונתו, אז ימשוך להם טוב וכל שמן, וכדברי הנשים הארורות. אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין, הבורא יתעלה בעצמו. ולו אין חילוק בין תולעת קטן שבים לכל הנבראים ואישים העליונים, מט"ט שר הפנים ומיכאל לבוש הבדים, כי רחוקים המה מאתו בתכלית ההשואה. ומי שיכול להשיג מציאות הבורא יתברך מושגח מאתו שוה עם מט"ט שר הפנים, ולא נופל זה מזה, ולא יכול שום מלאך לעשות לנו דבר בלתי רצון הבורא בפרטיות מאומה. וכמו שלא נופל דג קטן מדג גדול בעצם בריאתו, וכן לא נופל המורכב בד' יסודות מהשמש המורכבת ביסודות מזהירים, ככה לא נופל בן תמותה, איש כמונו בעצם ולא נכנע מאישים העליונים הפשוטים ונבראים מעצם רוחני פשוט, וכולנו כאחד שוים ומושגחים בפרט ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט, הבורא יתברך שמו. אם כן, אין שום תפילה ושום קדושה בעצם מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית בכל עת בלי הפסק, וכולם בטלים במציאותן אל הבורא יתברך ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין. ואמר בפשוט (חגיגה יא, ב): מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים מה שהוא לאחור - שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים. וזה שאמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו" היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא "אלקינו" בכל פרט ופרט, לכן תדע כי "ה' אחד", ואין אלקים זולתו, כאשר ביארנו. ויש להאריך בזה, ואין כאן מקומו.

 


[vi] Guittin 56b

[vii] Expression cruelle rappelant la faute du Veau d’or

[viii] Yeshayhaou Leibowitz, grand admirateur du Mechekh Hokhma et de ce passage en particulier, rappelait volontiers que l’expression Terre Sainte en hébreu se dit Erets Hakodech, littéralement Terre du Saint, Terre qui permet d’aboutir à la sainteté, et non Terre Sainte (qui se dirait alors Erets Hakedocha) où la Terre disposerait d’une sainteté intrinsèque

Tetsavé : les lumières de Moshé

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

210px ohr sameach

Les lumières de Moshé

 

Exode 27 :20 :

Pour toi, tu ordonneras aux enfants d'Israël de te choisir une huile pure d'olives concassées, pour le luminaire, afin d'alimenter les lampes en permanence.

 

La parasha précédente, Terouma, avait déjà pour sujet le Mishkan et ses ustensiles. Nous avons parlé de la menorah et du shoulh’an.

Le mishkan a servi de modèle pour les autres places centrales du service divin ; les deux batei mikdash, les deux temples ; eux deux, aussi, possédaient une Menora et un shoulh’an. Néanmoins, le 1er beit hamikdash, celui de Shlomo, contenait plusieurs menorot et plusieurs shoulh’anot. Si augmenter le nombre était une si bonne idée, pourquoi est-on revenu à une seule menorah au temps du second beit hamikdash ?

Un début de réponse se dessine peut-etre grâce à notre verset.

Pourquoi comprenons-nous que la mitsva de l’huile d’olives pour l’allumage de la menorah est spécifique à Moshé ? La mitsva ne lui a pas été donné exclusivement. Quel est son but ? et quel est le lien spécifique qui la relie à Moshé ? Selon le mechekh ‘hokhma, nous trouvons une réponse à cela dans le Ibn Ezra à propos des périodes auxquelles Hashem a parlé à Moshé.

Hashem ne lui parlait que le jour, jamais la nuit. Ibn Ezra, cependant, ne relie pas cela à l’alternance jour / nuit, mais à la présence, ou non, de lumière. Ainsi, quand la nuit est illuminée grâce aux lampes de la menorah, Hashem peut lui parler, comme Il l’aurait fait en plein jour. Une des conditions nécessaires à toutes sortes de prophéties est la joie, l’esprit de l’Homme est plus clair, moins tourmenté lorsqu’il évolue dans un milieu éclairé. Voilà pourquoi la menorah engage Moshé dans une conversation directe avec Hashem.

Après le décès de Moshé, la lumière de la menorah ne servait plus directement en tant que source physique de lumière. Ainsi que le mentionnent ‘Hazal (Shabbat 22b) – cette lumière témoigne envers le reste du monde que Hashem accompagne son Peuple et reside parmi lui.

On peut donc dire facilement qu’après le décès de Moshé la menorah ne servait qu’à représenter le Kavod, l’honneur de la Présence Divine dans le monde ; grâce à cela, on peut comprendre la volonté de Shlomo Hamelekh ; de la même manière que le Temple allait être beaucoup plus grand que le mishkan, on aurait besoin, d’un nombre de menorot proportionnel pour pouvoir représenter cette Présence Divine dans un plus grand endroit.

Pour le shoulh’an, il est précisé qu’il doit se trouver « à l’opposé » de la menora, ainsi Shlomo a, pour chacune des menorot, rajouté un shoulh’an correspondant.

Quant au Second Temple, il ne connaitra pas une Présence Divine aussi présente et imposante que le premier. La gloire d’antan étant perdue à jamais. Ainsi, il sera temps de revenir aux spécifications originelles, une seule ménora et un shoulh’an.

לעילוי נשמת ישראל בן נושה ז”ל

 

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה פרשת תצוה

(כ) ויקחו אליך וכו'. יתכן על פי דברי הראב"ע בפרשה בהעלותך שאף על פי שאמרו (מכילתא דפסחא פרשה א): כל דברות שנדבר הקדוש ברוך הוא עם משה לא היה אלא ביום, שנאמר "ביום דבר ה' אל משה" - (שמות ו, כח; במדבר ג, א), בכל זה כשהיו הנרות דולקים היה כיום ודבר עמו בלילה. לזה אמר "ויקחו אליך", פירוש לצרכך, שהאדם דעתו בהיר בעת האור וכמו "אין אורה אלא שמחה". ולזה הוא לצורך הכנת נפש משה להדיבור שיהיה שורה מתוך שמחה. אבל "חוקת עולם לדורותיכם מאת בני ישראל" - שלדורות הוא חוק בלי טעם, "וגזירה היא מלפני" ש"כלום לאורה אני צריך והלא כל ארבעים שנה לא הלכו אלא לאורו" ודו"ק, ומזה רמז למה שכתב בסמ"ע דכשנרות דולקים מותר לדון בלילה. ובזה יש לפרש מה דעשה שלמה חמשה מנורות, ור"א בן שמוע אמר בפרק שתי הלחם דעל (כולם היו מסדרים שנאמר "את השולחנות ועליהם לחם הפנים") ובכולם היו מדליקין, דכתיב (דברי הימים - ב, ד, כ) "את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט". ופשוטו שהיה מדליק בכולן, ודלא כשפרש"י דפעמים בזו ופעמים בזו. ויעוין בילקוט מלכים דעל כולם היה מסדר, רק בשל משה תחילה.

ויעיין שם טעם של שולחן וכיור. וכבר נאמר אצל דוד אביו שהניח זהב "למנורות הזהב (ונרותיהם זהב במשקל מנורה ומנורה ונרותיה" - דברי הימים - א, כח, טו). משום דדריש שכיון שבמשכן שהיה רוחב עשר על שלושים אמה היה מנורה אחת, אם כן על כל החשבון הוא עשר פעמים שלושים, הוא שלוש מאה אמה, וקומתו עשר אמה, ולפי זה החשבון ההיכל שבנה שלמה היה ששים על רוחב עשרים, אם כן עשרים פעמים ששים הוא אלף ושני מאות, וקומתו שלושים, אם כן הוא ג' פעמים ככה, הוא שלושת אלפים ושש מאות. אם כן היה מוכרח להיות אחד עשר מנורות, ולבד משה עשרה מנורות, חמש מימין של משה וחמש משמאל של משה. אם כן לפי החשבון היה צריך להיות עוד אחת, רק שלא היה יכול להיות יותר על צד אחד על צד השני. ובפרט לפרש"י דהדביר היה גובה עשרים, אם כן לא היה רק מאה אמה יותר. ולכן עשה גם שולחנות עשרה, כי השלחן צריך להיות נוכח המנורה, וכזו כן זה. וזה רק במקדש שלמה שהיה גילוי שכינה, אבל במקדש שני שאינו רק חוק, סגי באחת, ודו"ק היטב:

 

Le crime était-il sexuel ?

  Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

     210px ohr sameach

Le crime était-il sexuel ?

 

וְכִי-יָזִד אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה--מֵעִם מִזְבְּחִי, תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.


« Mais si quelqu'un, agissant avec préméditation contre son prochain, le tue avec ruse, du pied même de mon autel tu le conduiras à la mort.»

(Exode, 21,14)


A la lecture de ce verset qui énonce la loi du meurtrier, de nombreuses interrogations apparaissent. 


Tout d’abord, quel est l’apport particulier de ce passage ? En effet, de nombreuses occurrences de la Torah indiquent l’interdit du meurtre et sa sanction, comme le verset qui précède le notre (Exode 21,12), ou encore le sixième des dix commandements, etc… Il faudrait donc trouver un enseignement supplémentaire de ce passage, qui justifierait sa présence dans le texte.


Puis, au niveau du style du verset, il y a deux termes qui sont plutôt inhabituels : le motיזיד  (yazid) utilisé pour désigner la préméditation, et le mot ערמה (orma) pour désigner la ruse du meurtrier. Leur apparition est d’autant plus étonnante du fait qu’ils n’ont pas de conséquence juridique ! En effet, si l’on ouvre Maïmonide sur les lois du meurtre, on ne trouvera aucun passage qui différenciera le meurtre avec préméditation, ou celui commis avec ruse, du meurtre perpétré en conscience et en connaissance de cause par son auteur. Nous pouvons donc à juste titre nous demander quel est le sens de ces deux expressions.   


   Enfin, la fin du verset est pour le moins stupéfiante ! On nous précise que même un Cohen (prêtre) qui serait en service au temple (« du pied même de mon autel ») serait déchu pour être jugé et condamné s’il a commis un meurtre. Ce rajout est à priori complètement inutile : la Torah ne précise pas en général de règle particulière pour le Cohen, car l’on sait qu’il n’y a pas de raison de le différencier au regard de la loi des autres hommes ! On ne comprend donc pas pourquoi on a vu ici l’utilité de l’inclure expressément dans le verset.


   Pour tenter de répondre à toutes ces interrogations, nous allons rapporter la lecture que fait le Méchekh’ Hokh’ma de ce verset.


Rav Méir Simh’a haCohen recherche d’abord l’origine du mot orma désignant ici la ruse. Sa première occurrence dans la Torah est en fait dans le récit de la faute du premier homme. On y décrit en effet le serpent comme rusé. Et le Midrach d’expliquer la consistance de cette ruse : le serpent voulait tuer Adam pour avoir une relation intime avec Eve. Ce qui, rajoute le Méchekh’ Hokh’ma, est monnaie courante chez les nations : en effet, Abraham demande constamment à Sarah de se faire passer pour sa sœur lorsqu’ils sont en voyage, de peur qu’il ne soit tué dans le seul but de l’épouser. La ruse évoquée ici est donc celle de celui qui tue un mari avec comme objectif de lui prendre sa femme. Il en est de même pour le terme de préméditation (yazid) employé ici. Cette préméditation ne peut-être que le fait de l’homme qui a ce type de projet scabreux en tête. Le Talmud utilise d’ailleurs cette expression (yazid) pour désigner le fait d’ensemencer, ce qui nous montre la proximité sémantique qu’il y a entre la préméditation dont il est question ici et la sexualité. C’est donc la motivation du meurtre que nous apprend ce verset, peut-être pas de tout meurtre, mais du type de pensées desquelles il faut se méfier en général.
Qu’en est-il de la mention du Cohen dans ce texte ? Le Méchekh’ Hokh’ma explique qu’il y a lieu de prévenir ces comportements de façon plus insistante auprès des Cohanim pour deux raisons. D’une part, le fait qu’ils ne puissent épouser de femmes divorcées peut les conduire à tuer leur mari, là où un autre homme tenterait de les faire divorcer. De plus, ils sont régulièrement amenés à fréquenter des femmes mariées, étant habilités à recevoir les sacrifices qui concernent ces dernières en particulier.


Cette explication, au-delà de ce qu’elle justifie des mots du verset, nous permet aussi de prendre du recul vis-à-vis de la place donnée au Cohen dans la Torah. En effet, on pourrait s’imaginer que les restrictions conjugales qui lui sont imposées et sa place dans le service du Temple l’éloignerait de comportements pervers, ou tout au moins n’en seraient pas la cause. Le Méchekh’ Hokh’ma, lui-même Cohen, nous met ici en garde contre cette naïveté, qui consisterait à croire que le Cohen serait protégé par son statut de quelque chose, et il nous dit qu’à l’inverse, certains risques seront à prévenir avec plus d’insistance à son égard.       

 

Tsvi-Elihaou Lévy

 

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה שמות פרק כא פסוק יד
(יד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות. לא מוזר לומר בכוונת המקרא למה שנהוג אצל העמים וכתוב בתורה "פן יהרגוני אנשי המקום" בפרעה (בראשית יב) ואבימלך (שם כו). ולשון "ערמה" מצאנו אצל נחש (בראשית ג, א) והוא נתן עיניו בחוה כדברי הגמרא בפרק קמא דסוטה (תוספתא פרק ד): הוא אמר אהרוג אדם ואשא את חוה. וזה שאמר "כי יזיד איש על רעהו" - ויחמוד אשת רעו, ויהרגו כדי לישא אותה. לכן אמר "מעם מזבחי תקחנו למות" - כי זה יתכן להיות בכהנים יותר, משום שגרושה אסורה עליהם, ולכך אין להם לפעמים עצה אחרת ומוכרחים רק להמית בעליהם; והכוהנים, הנשים צריכות להם לעסקי קרבנות זבה ויולדת, לכן אמר "מעם מזבחי".
ולפי זה יתכן מה דדריש בפרק בן סורר ומורה: "איש" מזיד ומזריע, יצא קטן שאינו מזיד ומזריע - פירוש שאינו מוליד - מלשון "ויזד יעקב נזיד". דלפי זה אתי שפיר שאצל הקטן לא נגמרו כלי ההולדה ואינו מתאוה ולא מצוי אצלו אופני רציחה כאלה. וכן קטן אינו מצוי אצל המזבח שאינו עובד ועבודתו פסולה, כמבואר פרק קמא דחולין דף כד, ע"ב ודו"ק: